צבא ישראל לעומת צבא ה'

זמן ראשית עבודת הלוי שונה מ"אנשי צבא" הישראלים. עבודת הלוים הוא מבן שלושים, זה עשר שנים יותר מהישראלים שנחשבים "יוצאי צבא" מגיל עשרים. הרי זה בא ללמדנו דבר גדול בנוגע לעבודת ה', להיות בצבא ה' ממש, כדי לשרת לפני ה': להגיע לרמה הנדרשת של קדושה, צריך להתחיל כמעט מלידה ועד שלושים שנה, ועוד עשר שנים מעבר ל"צבא ישראל". אנחנו יכולים ללמוד מכך על הדרישות של עבודה בקדושה שצריך הכנה רבה יותר מאשר עבודות אחרות במסגרת תפקידנו כעם ישראל.

הלוויים בסוד חומת מגן

הלוים הגנו על המשכן שהוא ההגנה לכל ישראל. המשכן הקדוש שבליבו ארון ה', שנמצא בעצם בלב כל כלל ישראל. לשברי הלוחות הנמצאים בארון היוצא איתנו למלחמה יש את הכוח להביס את אויבינו. שברי לוחות באים להזכיר לנו לחזור בתשובה, כמו שביארנו בכמה מקומות, וזה מה שמעניק לנו את הזכות להתגבר על אויבנו. "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר". באמונה בה' ננצח ובעז"ה אנחנו עתידים לצאת מהגלות הקשה הזאת ע"י אמונה והתשובה הבאה  מכוחה, אמן!

ב

חשיבות קריאת פרשת במדבר לפני שבועות

כשהחג דשבועות מתקרב, זכר למתן תורה, מנהג ישראל לקרות פרשת במדבר בשבת שלפני החג. מנהג זה מובא בשולחן ערוך (אורח חיים תכ"ח, ד). הטעם הראשי הוא שפרשת במדבר משמשת כחיץ בין התוכחה שבפרשת בחוקותי לבין שמחת שבועות. הקללות והאזהרות הקשות בסוף ספר ויקרא עלולות להטיל אווירה קודרת על החג. לכן קורין במדבר, כדי שהקהל ייכנס לשבועות בשמחה וציפייה ולא בחרדה, כדי שהציבור ייכנס לשבועות עם חיוך, עם התעלות, ולא בפחד ועצבות (מגן אברהם תכ"ח, ד; משנה ברורה תכ"ח, יז).

עניין "מדבר" ונחיצותו לקבלת התורה

אף שזהו הטעם העיקרי, יש שמוצאים קשר בין במדבר לשבועות. התורה ניתנה במדבר, מקום חסר בעלות, עסקים, וכל דבר המסיח את הדעת, ועל הכל, המדבר מרמז על ענווה ופתיחות לקבל דבר ה' (במדבר רבה א, ז). המדבר מלמד שהתורה נקנית רק למי שמפנה את עצמו וכל ליבו מכל ענייני עוה"ז וכל ניסיונותיו, שאיפות לכבוד וכל מותרות, כמדבר, ריק מכל דבר המסיח את הדעת מתורת ה'.

פרשת במדבר – ישראל בשיאו הרוחנית

וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר (במדבר א, א).

בהעמקה, הפרקים הפותחים בספר במדבר מציגים תמונה נפלאה ומעוררת השראה, ממש מחיה לנפש! בני ישראל עדיין חונים למרגלות הר סיני, לאחר כמעט י"א חודשים של לימוד תורה תחת הנהגתו הישירה של משה רבינו. תקופה זו היא שיא הרוחניות, עלייה שממש אין לה שיעור, שבו כל העם מאוחד בדברי תורה מאת ה'.

"הבריחה מסיני" ראשית הפורעניות

וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה (במדבר י, לג).

רק מאוחר יותר, בפרשת בהעלותך, התחילו בני ישראל לנוע מהר סיני (במדבר י, לג), והארון, עם הלוחות, ליווה אותם. בתיאור המסע, "ויהי בנסוע הארון", התורה מקיפה שני פסוקים אלו בנונים הפוכות, דבר ייחודי.

לדעת אחת בתלמוד (שבת קטז, ע"א), פסוקים אלו נחשבים כספר בפני עצמו. דעה אחרת אומרת שהם הועברו לכאן כדי להפריד בין שתי פורענויות, מה הן הפורעניות?

הפסוקים שאחרי "ויהי בנסוע" מתארים פורענויות, החל מ"ויהי העם כמתאוננים". אך התלמוד מתאר את הפורענות הראשונה באופן מפתיע: פורענות ראשונה "ויסעו מהר ה'" ואמר רבי חמא ברבי חנינא שסרו מאחרי ה'.

הרמב"ן (על במדבר י, לה) מבאר את המדרש: אבל עניין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות, וזהו ויסעו מהר ה'.

נסעו כילד הבורח מבית הספר, וזה נקרא פורענות ואפילו שסרו מאחרי ה' מפני שהם לא רצו עוד ללמוד על עוד מצוות ולהתחייב בהן. הרמב"ן מבאר שהמסע, שהיה אמור להיות צעידה מהירה וישירה לארץ ישראל, בסופו של דבר נדחה כתוצאה שיצא מהתנהגות זו. חטא המרגלים חתם את גורלם והאריך את המסע לכמעט ארבעים שנה.

קוראים פרשת במדבר לפני שבועות כדי להזכיר ולהתחבר לאווירת הר סיני

אך לפני נקודה זו, בתחילת ספר במדבר, כל הנוכחים במעמד הר סיני היו בשיא ההישג הרוחני, בעיקר בעיתוי הזה רק חודש לאחר הקמת המשכן, עם הכוח לרשת את ארץ ישראל עם משה רבינו, ולממש את ייעודם וייעוד כנסת ישראל לעתיד במהירות.

לכן, קריאת פרשת במדבר לפני שבועות אינה רק כדי להפריד מהשליליות של התוכחה וקללותיה, אלא גם מזכירה את המוכנות הרוחנית של עם ישראל בסיני, שהיה אז בשיאו. כשאנו נערכים לקבל את התורה מחדש בשבועות, אנו מוזמנים וקרואים לדמיין את עצמנו במצב נעלה זה—לומדים תורה בבהירות ומסירות, משוחררים מדאגות חומריות, תחת חסות השכינה. זו ההקדמה האולטימטיבית לשבועות, המעוררת אותנו לשאוף לאותה טהרה ומסירות בלימוד התורה ובחיינו.

מהרא"ל  צינץ

פרשת במדבר – ערב שבועות

כידוע. ברוב רובם של השנים, קוראים בשבת שלפני חג השבועות את פרשת במדבר. רבינו המהרא"ל דרש בשבת זו דרשה מיוחדת וכינה אותה: דרשת "שבת שלפני שבועות".

פתח רבינו ודרש על דברי הגמרא המפורסמים:

לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס"ת ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו… (הגויים מתקבצים וגם הם רוצים "שכר", אך הקב"ה דוחה אותם. ואז…) אומרים לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! ישראל שקיבלוה היכן קיימוה? … אמר להם הקב"ה: שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה. אומרים לפניו: ריבונו של עולם! שמים וארץ נוגעין בעדותן, שנאמ' "אִם־לֹ֥א בְרִיתִ֖י יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה חֻקּ֛וֹת שָׁמַ֥יִם וָאָ֖רֶץ לֹא־שָֽׂמְתִּי " וכו'.

…מאי דכתיב "וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי "? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר: אם ישראל מקבלין את תורתי – מוטב; ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו וכו'.

…מאי דכתיב (תהלים עו) "מִ֭שָּׁמַיִם הִשְׁמַ֣עְתָּ דִּ֑ין אֶ֖רֶץ יָֽרְאָ֣ה וְשָׁקָֽטָה" אם יראה, למה שקטה? ואם שקטה, למה יראה? אלא – בתחלה יראה (שמא לא יקבלו ישראל התורה ותחזור הארץ לתוהו ובוהו). ולבסוף (כשקבלוה בנעשה ונשמע) שקטה.

למדנו מכאן בקיצור: השמים והארץ "פסולים לעדות" על כך שישראל קיימו את התורה במשך הדורות, משום שכל קיום השמים והארץ תלוי בכך שישראל קיימו את התורה. וזאת משלשה מקורות: א. הפסוק "אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. ב. ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי. ג. ארץ יראה ושקטה. שמכל הנ"ל מבואר שקיום סדרי עולם תלוי בקבלת התורה.

והקשה רבינו את קושית הקדמונים, שבפסוק "יום הששי" נאמר שקיום העולם הוא בזכות יום הששי בסיון, וקשה דקייל"ן כר"י שהתורה ניתנה לישראל בז' סיון? קושיא זו מתחלקת לשתי קושיות: מצד אחד, כיון שקיום העולם הותנה בקבלת התורה בו' סיון, א"כ איך התקיים העולם עד ז' בסיון ללא התורה? ומצד שני קשה, כיון שבבריאת העולם נקבע תאריך ו' סיון למתן תורה, מדוע דחה הקב"ה ליום ז' סיון? את שני הקושיות תירץ רבינו באמצעות שני משלים נפלאים.

וכך תירץ רבינו את הקושיא הראשונה: ראובן היה חייב סכום כסף אדיר לשמעון וקבע לו תאריך פירעון. בהגיע יום הפירעון הזדרז שמעון כבר בבוקר לגבות את חובו משמעון, אולם ראובן לא פרע לו מיד. שמעון לא יכול היה לתבוע מראובן בחזקה ולגבות ממנו את חובו, כי הרי עוד היום גדול. וכך הסתיים היום וראובן לא פרע את החוב. עכשיו כבר יכל שמעון לפתוח בהליכי גבייה ולהוציא את חובו בכח, אלא שאין בית דין בלילה. ולכן המתין שמעון עד הבוקר שלמחרת. למחרת בבוקר מיד הזדרז ראובן ופרע את החוב. וכבר לא היתה לשמעון שום טענה עליו. וכך בדיוק היה במתן תורה. ביום ו' סיון תבע הקב"ה מהעולם כולו "לפרוע את החוב" שישראל יקבלו את התורה. ואם לא יקבלו אזי…. העולם כולו סער מתביעתו של הבורא, אולם, כל אותו היום עדיין לא קרה כלום. וכן בלילה שלאחריו "אין בית דין בלילה". ולמחרת בבוקר מיד ניתנה התורה וכבר אין שום טענה על העולם. אירוע זה נרמז במקור השלישי שהביאה הגמ': מִ֭שָּׁמַיִם הִשְׁמַ֣עְתָּ דִּ֑ין אֶ֖רֶץ יָֽרְאָ֣ה וְשָׁקָֽטָה. ביום ו' סיון הקב"ה תבע את העולם לדין על התנאי של קיום העולם, והארץ יראה ורעדה שמא לא יתקיים התנאי וחס ושלום… ואז ביום ז' סיון כשניתנה התורה שקטה ונרגעה הארץ. בתחלה יראה, ולבסוף שקטה!

אולם מדוע באמת לא ניתנה התורה בתאריך המקורי, בו' סיון? סיפר רבינו: גביר גדול היה גר בארמון מפואר עם כל בני ביתו, אולם את בנו יחידו הוא שלח לגור בבית רחוק, שהיה נראה לכאורה קטן ונמוך. אולם באמת הכל תוכנן באופן שהיו מתוחים חבלים דקים (א.ה. חוטי חשמל?).. מהבית הקטן לארמון והם שהחזיקו את כל הארמון. והגביר הגדול היה משקיע בקביעות סכומי כסף נכבדים לתחזוק הבית הקטן שהחזיק את הכל. יום אחד שאלו בני הבית את הגביר: מדוע אתה משקיע בבית הקטן והנמוך ואינך משקיע בארמון הגדול עצמו? ואז, במקום תשובה, הגביר נתן מכה אחת לבית הקטן… ומיד הזדעזע כל הארמון וכמעט מט ליפול. מיד הבינו כולם כמה חשוב לתחזק את הבית הקטן.

כך בזמן מתן תורה, מלאכי השרת טענו נגד מתן התורה לארץ ואמרו לפני הקב"ה מדוע אתה נותן את התורה לעולם הזה הקטן והשפל: יְקֹוָ֤ק אֲדֹנֵ֗ינוּ מָֽה־אַדִּ֣יר שִׁ֭מְךָ בְּכָל־הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר תְּנָ֥ה ה֝וֹדְךָ֗ עַל־הַשָּׁמָֽיִם! תשאיר את התורה בארמון הגדול, בשמים! והקדוש ברוך הוא רצה להראות למלאכים שקיום כל הבריאה כולה ואפילו המלאכים עצמם תלוי אך ורק בקיום התורה למעשה ע"י עם ישראל, והנשמות של עם ישראל מגיעות ממקום גבוה יותר מן המלאכים, ולכן עיכב הקב"ה את מתן התורה ביום אחד, ומיד רגש והזדעזע כל העולם כולו, עליונים ותחתונים, מיראה ופחד שמא לא תינתן תורה לישראל וח"ו ייחרב הכל. ואז, ע"י אירוע העיכוב של יום אחד במתן תורה, הבינו המלאכים והסכימו למתן התורה לארץ. כשכולם הבינו את מעלתם המחייבת של ישראל, שהעולם מוכרח שישראל יקיימו את התורה! ואז רצו ואף שמחו במתו תורה לישראל.

עֶלְיוֹנִים שָׂשׂוּ וְתַחְתּוֹנִים עָלְזוּ, בְּקַבָּלַת תּוֹרָה הַכְּתוּבָה מִסִּינַי.

תֹּאַר כַּלָּה מְאֹד נִתְעַלָּה, בְּקַבָּלַת יוֹם זֶה עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.

רבינו סיים את הדרשה בלשון זה: הרחמן יזכינו להיות מנוצרי עדותיו ותורתו! אמן.