ארץ ישראל היא גם מתנה יקרת ערך וגם אחריות קדושה. היא ניתנת בחסדו של ה׳, אך הנאתה המתמשכת תלויה בכך שנישאר נאמנים לברית שכרת עם אבותינו. אפילו בתקופות גלות, שתי התפילות היומיות הללו שומרות על קשרנו לארץ ישראל. בכל פעם שאנו אומרים ברכת המזון, אנו מכירים במתנת ה׳ של הָאָרֶץ הַטּוֹבָה. בכל פעם שאנו אומרים קריאת שמע, אנו מאשרים את אמונתנו ומחדשים את מחויבותנו למצוות שבאמצעותן אנו זוכים לדור בארץ ההיא. לכן ראוי שבברכת המזון אנו מסיימים בתפילתנו הלבבית: "וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ בּוֹנֵה בְרַחֲמָיו יְרוּשָׁלָיִם, אָמֵן". הכרת התודה שלנו על מתנת ארץ ישראל מובילה באופן טבעי לכמיהתנו לבניינה המלא. אפילו כשאנו מפוזרים בעולם, תפילותינו היומיות מכוונות תמיד את לבנו לעבר ירושלים ומזכירות לנו שלעולם לא נאבד את הבטחת ה׳ לאבותינו.

ממזון גשמי להתעלות רוחנית

מוקדם יותר בפרשה מלמדנו משה רבינו:
"לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה׳ יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח, ג). השפת אמת (תרמ״ט) מסביר שמזון גשמי אינו מטרה לעצמה בלבד. הגוף מתקיים דרך המזון הגשמי, ומכוח הברכות על המזון מתגלות ההשפעות הרוחניות הטמונות במזון שמכוחן הנשמה עובדת את ה׳. אפילו המעשים הגשמיים ביותר בחיים נועדו להתעלות ולהפוך לעבודת ה׳. תובנה זו מציגה את ברכת המזון באור חדש. אנו איננו מודים לה׳ רק משום שאכלנו, אלא אנו מכירים, וגורמים לכך, שפרנסתנו הגשמית תאפשר לנו לקיים את ייעודנו הרוחני. נמצאנו למדים שהארוחה היומית הופכת להזדמנות להכיר טובה לא רק על המזון שמקיים אותנו, אלא גם בברית, בתורה, ובהָאָרֶץ הַטּוֹבָה שבאמצעותן ה׳ מאפשר לכלל ישראל לממש את שליחותו האלוקית.

אותו עיקרון הוא נשמת התפילה. אף שהחובה הקבועה של תפילותינו היומיות נתקנה על ידי חז״ל, התורה מלמדת שהמטרה העליונה של עבודת ה׳ היא: לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם (דברים יא, יג), זוהי נשמת התפילה, ולרמב"ם היא אפילו מחייבת את עצם עיקרון התפילה מן התורה (עיין ספר במצוות עשה ה', הלכות תפילה פרק א' הלכה א'). כאשר תפילתנו נאמרת באהבת ה׳ אמיתית, כוונה כנה, ודבקות, היא הופכת להרבה יותר מקיום חובה רבנית, היא מתלבשת בצורת עבודת ה׳ של התורה – וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם. הדבר משתקף באמרה הידועה:

ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא (ע"פ הזוה"ק ח"ג דף עג). ככל שיהודי קושר עצמו יותר לה׳ באמצעות תורה, מצוות, ותפילה, כך כל היבט בחייו מתאחד יותר עם אותה מטרה אלוקית. אכילה מתעלה מעבר למזון גשמי. תפילה מתעלה מעבר לחובה. אפילו תפילה שחובה רבנית יכולה להגיע לדרגת הקשר הגבוהה ביותר עם ה׳. כל מעשה, אפילו גשמי, הופך להזדמנות נוספת להעמיק את הקשר עם ה׳. דבר זה מחזיר אותנו לסיום ברכת המזון. לאחר שהודינו לה׳ על מתנותיו ואישרנו מחדש את מחויבותנו לבריתו, אנו מסיימים:
וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳, בּוֹנֵה בְרַחֲמָיו יְרוּשָׁלָיִם. אָמֵן.

זו שיאה של התעלות רוחנית! אנו מודים לה׳ על מתנת ארץ ישראל, אנו מחדשים בכל יום את נאמנותנו לה׳, לתורה ולמצוות שבאמצעותן אנו זוכים לדור בארץ ישראל. אנו מעלים את חיינו הגשמיים לעבודת ה׳ באמצעות דבקות. ולבסוף, אנו מכוונים את לבנו לעתיד, ומתפללים על בניין ירושלים והגשמתה המלאה של ברית ה׳ עם עמו. לפיכך, שתי התפילות היומיות של התורה הופכות להרבה יותר מחובות יומיות. יחדיו הן מלמדות אותנו כיצד לחיות בהכרת תודה, באחריות, בקרבה לה׳ ובתקווה. הן מזכירות לנו שכל ארוחה, כל אמירת קריאת שמע וכל תפילה לבבית היא צעד נוסף לחיזוק יחסנו עם ה׳, עם תורתו ועם מתנתו הנצחית של ארץ ישראל. וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אמן

II

השני פנים של הלוחות: אבנים וברית

בהמשך הפרשה, משה רבנו מתאר את עלייתו להר סיני לקבלת הלוחות, ירידתו מההר, ושבירתן. בולט במיוחד שהוא חוזר ומכנה אותם בשני שמות שונים: פעם "לֻחֹת הָאֲבָנִים", ופעם "לֻחֹת הַבְּרִית", ובשני מקומות הוא מצרף את שני השמות גם יחד באותו פסוק!

"וָאַעַל הָהָרָה לָקַחַת לֻחֹת הָאֲבָנִים, לֻחֹת הברית אשר כָּרַת ה' עִמָּכֶם" (דברים ט, ט).

וַיִּתֵּ֨ן ה' אֵלַ֗י אֶת־שְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הָֽאֲבָנִ֔ים כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֣ע אֱלֹק֑ים וַעֲלֵיהֶ֗ם כְּֽכׇל־הַדְּבָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ ה' עִמָּכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֥וֹם הַקָּהָֽל" (דברים ט, י).

"וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, נָתַן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים, לֻחֹת הַבְּרִית" (דברים ט, יא).

וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וּשְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית עַ֖ל שְׁתֵּ֥י יָדָֽי (דברים ט, טו).

וָאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם" (דברים ט, יז).

למה יש שתי השמות?  למה זה מתחלף, פעם שם זו, פעם שם זו, ופעמיים שתי השמות גם יחד?

הממד הגשמי והממד הרוחני

והנראה לבאר בזה בעזהי"ת, שיש שני ממדים ללוחות, ממד גשמי חיצוני שהוא "לוחות האבנים", וממד פנימי שהוא "לוחות הברית" שזה מסמל את עומק האהבה של הברית החזק והאמיץ, בל ינתק, בין הקדוש ברוך הוא לבין כנסת ישראל. גם בממד החיצוני של "לוחות אבנים" יש עומק כמו שנפרש בהמשך.

משה ידע והבין את מורכבות הלוחות על כל ממדיה, וזה מה שהוא אומר קודם שהוא עולה להר לקחת "לוחות אבנים לוחות הברית" (ט, ט).

אחרי זה הוא מפרט שהשם נתן לו את "הלוחות אבנים" שזה "הנגלה" של הלוחות, ו"בלוחות אבנים" דווקא רואים שהם "כתובים באצבע אלוקים", היות וזו הבחינה החיצונית של הלוחות שנתפס לעיניים (ט, י), ובהמשך נעמיק יותר בזה.

אחרי זה משה מאשר שהקדוש ברוך הוא נתן לו את הלוחות על כל ממדיה "לוחות אבנים" וגם "לוחות הברית" (ט, יא).

אחרי זה משה מרמז על דבר נפלא! הקדוש ברוך הוא אומר לו "…רד מהר מזה כי שחת עמך…" (ט, יב). הוא ממש גורש משמים בגלל עוונם של ישראל. אבל למרות שהוא יורד מההר בעקבות חטאם של ישראל הוא מדגיש: וּשְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית עַ֖ל שְׁתֵּ֥י יָדָֽי (דברים ט, טו). כוונת משה להגיד: הקדוש ברוך הוא ברוב אהבתו ורחמיו לא החסיר את ממד הברית בינו לבין כנסת ישראל, למרות חטאם של ישראל שבגללם משה גורש מן השמיים לרדת לארץ.

אחרי זה משה אומר בסתם: "וָאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם" (דברים ט, יז), וזה מובן על כפי שביארנו בכמה מקומות (עיין בחמודי שי על בראשית במאמר לשמחת תורה ובנחמות שי במאמר לי"ז בתמוז) שמשה רצה להפחיד את ישראל ולהכניס אותם להלם כדי שיחזרו בתשובה שלמה. משה רצה שהם יפחדו שח"ו התנתק הברית בין ה' לישראל, אבל בכל זאת הוא מרמז "וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם", שרק החלק הנראה לעיניים – זה מה שנשבר! אולם בשעת מעשה הוא הכניס את עם ישראל להלם והם פחדו כאילו נותק הברית, שאף פעם לא יקרה, חס וחלילה.

עומק בחינת "אבנים" שבלוחות

גם בבחינת לוחות אבנים יש עומק גדול, הרי קודש הם, "ששברי לוחות מונחים בארון" ומשם למדנו ליהזהר בכבוד ת"ח אפילו ששכח תלמודו (ברכות ח עמוד ב ועיין מנחות צט עמוד א ששם זה מאמרו של רב יוסף ועיין חמודי שי על בראשית במאמר לחנוכה) והם אכן הכלי החיצוני שמכיל בתוכו את עומק הברית.

העומק הזה טמון בעצם תיבת "אֲבָנִים" עצמה – המזכירה "אָב" ו"בָּנִים". שני הלוחות נפרדים גשמית, אך יחד הם מסמלים את הקשר בין האב -היינו אבינו שבשמים ית"ש ובין הבנים – היינו "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד, א).

II

השני פנים של הלוחות: אבנים וברית

בהמשך הפרשה, משה רבנו מתאר את עלייתו להר סיני לקבלת הלוחות, ירידתו מההר, ושבירתן. בולט במיוחד שהוא חוזר ומכנה אותם בשני שמות שונים: פעם "לֻחֹת הָאֲבָנִים", ופעם "לֻחֹת הַבְּרִית", ובשני מקומות הוא מצרף את שני השמות גם יחד באותו פסוק!

"וָאַעַל הָהָרָה לָקַחַת לֻחֹת הָאֲבָנִים, לֻחֹת הברית אשר כָּרַת ה' עִמָּכֶם" (דברים ט, ט).

וַיִּתֵּ֨ן ה' אֵלַ֗י אֶת־שְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הָֽאֲבָנִ֔ים כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֣ע אֱלֹק֑ים וַעֲלֵיהֶ֗ם כְּֽכׇל־הַדְּבָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ ה' עִמָּכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֥וֹם הַקָּהָֽל" (דברים ט, י).

"וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, נָתַן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים, לֻחֹת הַבְּרִית" (דברים ט, יא).

וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וּשְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית עַ֖ל שְׁתֵּ֥י יָדָֽי (דברים ט, טו).

וָאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם" (דברים ט, יז).

למה יש שתי השמות?  למה זה מתחלף, פעם שם זו, פעם שם זו, ופעמיים שתי השמות גם יחד?

הממד הגשמי והממד הרוחני

והנראה לבאר בזה בעזהי"ת, שיש שני ממדים ללוחות, ממד גשמי חיצוני שהוא "לוחות האבנים", וממד פנימי שהוא "לוחות הברית" שזה מסמל את עומק האהבה של הברית החזק והאמיץ, בל ינתק, בין הקדוש ברוך הוא לבין כנסת ישראל. גם בממד החיצוני של "לוחות אבנים" יש עומק כמו שנפרש בהמשך.

משה ידע והבין את מורכבות הלוחות על כל ממדיה, וזה מה שהוא אומר קודם שהוא עולה להר לקחת "לוחות אבנים לוחות הברית" (ט, ט).

אחרי זה הוא מפרט שהשם נתן לו את "הלוחות אבנים" שזה "הנגלה" של הלוחות, ו"בלוחות אבנים" דווקא רואים שהם "כתובים באצבע אלוקים", היות וזו הבחינה החיצונית של הלוחות שנתפס לעיניים (ט, י), ובהמשך נעמיק יותר בזה.

אחרי זה משה מאשר שהקדוש ברוך הוא נתן לו את הלוחות על כל ממדיה "לוחות אבנים" וגם "לוחות הברית" (ט, יא).

אחרי זה משה מרמז על דבר נפלא! הקדוש ברוך הוא אומר לו "…רד מהר מזה כי שחת עמך…" (ט, יב). הוא ממש גורש משמים בגלל עוונם של ישראל. אבל למרות שהוא יורד מההר בעקבות חטאם של ישראל הוא מדגיש: וּשְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית עַ֖ל שְׁתֵּ֥י יָדָֽי (דברים ט, טו). כוונת משה להגיד: הקדוש ברוך הוא ברוב אהבתו ורחמיו לא החסיר את ממד הברית בינו לבין כנסת ישראל, למרות חטאם של ישראל שבגללם משה גורש מן השמיים לרדת לארץ.

אחרי זה משה אומר בסתם: "וָאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם" (דברים ט, יז), וזה מובן על כפי שביארנו בכמה מקומות (עיין בחמודי שי על בראשית במאמר לשמחת תורה ובנחמות שי במאמר לי"ז בתמוז) שמשה רצה להפחיד את ישראל ולהכניס אותם להלם כדי שיחזרו בתשובה שלמה. משה רצה שהם יפחדו שח"ו התנתק הברית בין ה' לישראל, אבל בכל זאת הוא מרמז "וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם", שרק החלק הנראה לעיניים – זה מה שנשבר! אולם בשעת מעשה הוא הכניס את עם ישראל להלם והם פחדו כאילו נותק הברית, שאף פעם לא יקרה, חס וחלילה.

עומק בחינת "אבנים" שבלוחות

גם בבחינת לוחות אבנים יש עומק גדול, הרי קודש הם, "ששברי לוחות מונחים בארון" ומשם למדנו ליהזהר בכבוד ת"ח אפילו ששכח תלמודו (ברכות ח עמוד ב ועיין מנחות צט עמוד א ששם זה מאמרו של רב יוסף ועיין חמודי שי על בראשית במאמר לחנוכה) והם אכן הכלי החיצוני שמכיל בתוכו את עומק הברית.

העומק הזה טמון בעצם תיבת "אֲבָנִים" עצמה – המזכירה "אָב" ו"בָּנִים". שני הלוחות נפרדים גשמית, אך יחד הם מסמלים את הקשר בין האב -היינו אבינו שבשמים ית"ש ובין הבנים – היינו "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד, א).

שני לוחות אב-בנים

ב

בנים

חמישה דברות

בין אדם לחבירו

דהיינו הבנים בין עצמם

א

אב 

חמישה דברות

בין אדם למקום

או בין בנים לאביהם שבשמים

חיבורם של הלוחות, כמו חיבורם של אב עם בניו, אינו גשמי, ולכך הם שני לוחות, אך יש ביניהם קשר רוחני המאחדם – ולכן בפנימיותם הם "לוחות הברית". הברית נכרתה מעומק הליבות פנימה בין האב והבנים, זה מה שמאחדם בקשר נצחי, בל יינתק. הלוחות אבני"ם לא היו סתם אבנים חקוקות – הם היו כלים להכיל את הברית המאחד הבלתי נראה והנצחי, ובמק"א הארכנו (עיין חמודי שי על במדבר בליקוטים).

אז מה באמת שבר משה?

משה שבר את הלוחות בכוונה לשבור את ליבות בני ישראל כדי להחזירם בתשובה ולהציל אותם רוחנית ומכיליון, ועל זה הוא קבל "יישר כח" מהקב"ה (עיין שבת פז א). כשמשה שבר את הלוחות, הוא השמיד רק את צורתם הגלויה, כפי שהוא מדגיש "וָאֶשְׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם"(דברים ט, יז).

העם ראה את שבירת האבנים. אך מה שלא ראו – הברית עצמה נשארה שלמה! בשבירת הלוחות החיצוניים, משה שמר על הברית הפנימית .אילו העם היה מקבל את הלוחות מיד, בעודו שקוע בחטא עבודה זרה – הברית עצמה הייתה בסכנה. בהקרבת הגילוי הנתפס לעיניים, הוא הציל את המהות הנצחית. בחינת האבנים נשברו – הברית נשארה, כפי שביארנו כל זה בהרחבה במק"א (עיין ספר נחמות שי במאמר לי"ז בתמוז, ובספר חמודי שי על בראשית במאמר לשמחת תורה).

קשר בלתי שביר

הברית שנכרתה בסיני חיה ונושמת בכל פעם שעם ישראל מכריז באמונה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד" ומקבל עליו עול מלכות שמים. תיכף לקבלת עול זו "ואָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". אהבת ה' אינה רק רגש – היא הביטוי החי של הברית, של הקשר המתמשך שנבנה על החסד שה' נשבע לאבות, ולכן מיד בפסוק השני של הפרשה, אחרי ההבטחה לשמור את הברית, התורה מכריזה: "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ…" (דברים ז, יג). אהבתו וברכותיו של הקב"ה זורמות מהברית הנצחית הזו .הלוחות אבני"ם הנראים לעיניים יכלו להישבר, הברית שהם הכילו לא תישבר לעולם!

כל עוד עם ישראל מאמין בה', מקבל את מלכותו וחי על פי תורתו – הברית נשמרת ובאה לידי ביטוי בברית וחסד שלא ימוש ולא תמוט. זוהי מערכת יחסים נצחית שנכרתה על ידי ה' ואבותינו למען בניהם, בסוד "אבני"ם". משה שבר לוחות אבנים – ובזה הוא דווקא הציל את הברית והחסד שאבינו בשמים  שומר לבניו לעד!

III

יראת ה': השער לאהבת ה'

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה’ אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וּלְעָבֹד אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים י, יב)

מה שואל ה' מאיתנו? רק יראה? כיצד עלינו להבין בקשה זו? האם יראה היא באמת דבר קטן כל כך, שזה בקשה מועטה?

גישת רש"י: מערכת יחסים נצחית

רש"י בהתייחסו למילים הפותחות של הפסוק ״ועתה ישראל" מפרש "אף על פי שעשיתם כל זאת עודנו רחמיו וחבתו עליכם! ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה… וגו'". רש"י מסביר שהדגש אינו על העונש אלא על מערכת היחסים. גם לאחר כישלונות חוזרים ונשנים, עם כל זה ה' אינו פונה מעם סגולתו. עוד ידו נטויה עלינו והוא רק מבקש שיחזרו ויתחברו אליו דרך היראה..

אך נשארת השאלה: מהי בדיוק ה"יראה" הזאת?

גישת האברבנאל: יראה כאחריות מוסרית

האברבנאל מקדיש דיון ארוך לשאלה זו – כיצד להגדיר את היראה? הוא דוחה שני הסברים נפוצים. ראשית, הוא דוחה את הגדרת היראה כפחד מעונש בלבד. פחד כזה עשוי לרסן את האדם באופן זמני, אך אינו הצורה העליונה והרצויה של עבודת ה'. שנית, הוא דוחה את הדעה שהיראה מתייחסת ליראת הרוממות העמוקה הנובעת מהתבוננות בגדולתו האין-סופית של ה'. רמה כזו של הבנה, הוא טוען, מושגת רק על ידי יחידי סגולה ולא בהישג יד לכל כלל ישראל הנכללים ב"ועתה ישראל".

האברבנאל מגדיר את "היראה" כערנות מוסרית. אדם מתבונן בחסדים הרבים שה' משפיע עליו ומבין שאין שום הצדקה למרוד במיטיב גדול כזה. לפי האברבנאל, "יראה" פירושה להיות "ירא מהחטא" לשמור את עצמו מחטא משום שאינו רוצה להכעיס או לפגוע בשום פנים במי שמקיים אותו תמיד ומשפיע עליו טובה.

הבנה זו מקשרת באופן טבעי בין יראה לאהבה. שתיהן נובעות מאותה הכרה בחסדי ה'. האהבה מעוררת לעבודה חיובית, ואילו היראה מרסנת את האדם מלפעול באופן שאינו ראוי למערכת היחסים שלו עם ה'.

גישת המלבי"ם: לחיות תמיד בנוכחות ה'

המלבי"ם מציע נקודת מבט שונה. הוא מסביר ש"היראה" מתייחסת למה שחז"ל מכנים בּוּשָׁה – תחושת בושה ויראת כבוד הנובעת מההכרה שה' צופה בכל מעשה תמיד. אדם המאמין באמת בהשגחה פרטית מבין שהוא לעולם אינו עומד לבדו. ה' צופה, מנחה ומפקח על כל עניין מחייו. הפסוק המבטא רעיון זה הוא:" שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָּמִיד" (תהלים טז, ח).

המלבי"ם מסביר שמודעות זו משנה את התנהגותו של האדם. כשם שאדם לא היה נוהג שלא כהלכה בעומדו לפני מלך גדול, כך הוא נמנע ממעשה רע משום שהוא מכיר בכך שהוא עומד תמיד לפני מלך מלכי המלכים. זוהי יראת כבוד הנובעת מתחושת נוכחות ה'.

ברגע שאדם חי עם מודעות זו, הוא מבקש באופן טבעי לחקות את דרכי ה'. הוא מתבונן בחסד, ברחמים, בנדיבות, וברחמנות של ה', ושואף לחקות מידות אלו. מתוך החיקוי הזה צומחת אהבה עמוקה לה'.

גישת הכלי יקר: מדוע היראה היא "דבר קטן"?

הכלי יקר על פסוקנו פותח בשאלה מן הגמרא: "אַטּוּ יִרְאָה מִלְּתָא זּוּטַרְתָּא הִיא?" (ברכות לג ב). – שפירושו: האם באמת יראה זה "דבר קטן"?

הכלי יקר מסביר שהתשובה טמונה במילה הפותחת של פסוקנו: "וְעַתָּה" שפירושו: עכשיו בהווה. משה מדבר אל הדור הייחודי הזה העומד לפניו בהווה. אלו היו האנשים שראו את עשר המכות, את קריעת ים סוף, את מעמד הר סיני, את המן, את ענני הכבוד, וארבעים שנות השגחה אלוקית גלויה.

אילו היה משה מדבר אל דורות עתידיים שלא ראו במו עיניהם את הניסים הללו, אכן הייתה היראה אתגר. אך לדור זה הייתה היראה אמורה לבוא באופן טבעי. הם ראו את כוחו של ה' במו עיניהם. הם חוו את הדרכתו בכל יום מימיהם. עבורם הייתה היראה באמת "דבר קטן".

הכלי יקר מלמד שהיראה גדלה מתוך מודעות למעורבותו של ה' בחיינו. ככל שאנו מכירים ביתר בהירות את ידו של ה', כך היראה באה באופן טבעי יותר.

גישת האור החיים: יראה כמפתח לאהבה

האור החיים הקדוש מציע תובנה עמוקה ביותר. הוא מסביר שיש שתי רמות עיקריות בעבודת ה': "אחת היא היראה ולמעלה הימנה האהבה". כאשר התורה אומרת: "מָה ה’ אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה…", הכוונה היא שה' מבקש רק שנתחיל ביראה. ולמה? משום שהיראה מובילה בהכרח לכל שאר המדרגות של עבודת ה'. אדם הירא את ה' ישמור את עצמו מחטא. הוא יהיה זהיר בקיום המצוות. הוא ישאף ללכת בדרכי ה'. ובסופו של דבר תפרח אותה יראה לאהבה. האור החיים מסכם רעיון זה בביטוי נפלא: "הרי שהיראה היא פתח לכנס לשער האהבה".

לפי גישה זו, ה' כאילו מבקש את היראה כ"בקשה קטנה" משום שהיא רק הצעד הראשון ביחס למטרה הנשגבה של אהבת ה'. היראה היא ההתחלה שבהישג יד כל יהודי במסעו לעלות בהר ה' לפסגת האהבה.

קריאת שמע: המעבר מיראה לאהבה

במאמרינו לפרשת ואתחנן, הראנו כיצד יראת ה' מביאה לאהבת ה' בתוך מבנה קריאת שמע, וזה משקף בצורה יפה את תורתו של אור החיים. נחזור על עיקרם של הדברים ונפתח רעיון זה עוד יותר, בעזהי"ת.

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹקֵינוּ ה’ אֶחָד" (דברים ו, ד)

אנו מכסים את עינינו וממקדים את מחשבותינו. באותו רגע אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים. אנו מכירים בכך שה' מושל בכל היקום. אנו מכירים בכך שהוא מנהל כל ענייני חיינו. אנו עומדים לפניו ביראה. במובנים רבים מכיל רגע זה את הממדים השונים של היראה שתיארו המפרשים שסקרנו. הוא מכיל את גישת המלבי"ם לחיות תמיד בהכרה שאנחנו בנוכחות ה'. הוא מכיל את גישת האברבנאל להכיר בכל מה שה' עושה למעננו. הוא מכיל את גישת הכלי יקר במובן שברגע הגדול הזה של קבלת עומ"ש אנחנו כמו דורו של משה ומכירים במעשי ה' הגדולים והשגחתו. ועל הכל, הוא משמש כיסוד שעליו ניתן לבנות דבר גדול יותר, כפי שהסביר האור החיים שמיד לאחר קבלת עומ"ש שאנו עומדים ביראה לפניו ית', מיד לאחר מכן אנו מצווים:

"וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה)

הסדר בקריאת שמע ברור: היראה קודמת, ואחריה האהבה, בדיוק כפי גישתו של האור החיים.

החידוש היומיומי

אותו סדר מופיע בפרשה השנייה של שמע, המופיעה בפרשתנו

"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יג).

הפרשה השנייה של שמע מדגישה את המילה "הַיּוֹם". הפסוק פותח באותו רעיון של לחיות בהווה, כמו "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל". שני הביטויים מצביעים על אותה מסר: מערכת היחסים שלנו עם ה' חייבת להתחדש ולהיות תמיד בהווה, ולא כזיכרון מן העבר. כל יום מזמין חידוש, ועלינו לענות לקריאה של "חדשים לבקרים רבה אמונתך!" (איכה ג, כג) ומידי יום עלינו:

לקבל עלינו מחדש עול מלכות שמים,

ובזה להעמיק את יראתנו,

ומכוח זה להתעלות ולצמוח באהבה.

רעיון זה משתקף בברכה שאנו מברכים בכל בוקר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה’, נוֹתֵן הַתּוֹרָה". הברכה מנוסחת בלשון הווה משום שמתן התורה אינו רק אירוע היסטורי, מתן התורה והברית בין ה' ועמו מתחדש בכל יום וחז"ל דורשי רשומות ראו הרבה רמזים במקרא שאנו מצווים "שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים".

ה' רק מבקש חיבור איתנו

עתה נוכל לחזור לנקודה שבה התחלנו לאחר שמשה סיפר את כל הכישלונות הרבים של דור המדבר, הוא היה יכול, וצפוי, להתמקד בעונש, אך לא! במקום זאת הוא מדבר על המערכת היחסים שלנו עם ה'. כפי שלימד רש"י, למרות כל מה שאירע, אהבתו ורחמיו של ה' עלינו נותרו שלמים. ה' אינו מבקש מאיתנו שלמות על ההתחלה, אלא רק להתחיל ביראה. הוא מבקש חיבור – להכיר בנוכחותו, לקבל את מלכותו, להשמר מחטא, וללכת בדרכיו ית'. היעד הוא אהבת ה', אך המסע מתחיל ביראת ה'. כפי שאור החיים לימדנו ביפי מליצתו "הֲרֵי שֶׁהַיִּרְאָה הִיא פֶּתַח לִכָּנֵס לְשַׁעַר הָאַהֲבָה". אולי זהו פשרו של דברי משה

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה’ אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה…"

ה' מבקש רק שניקח את הצעד הראשון של היראה, והמסע עד אהבת ה' יבוא מאליו: "…וּלְאַהֲבָה אֹותוּ לְעָבֹד אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים י, יב).

מהרא"ל צינץ

אהבת ה' לישראל, עד כמה!

דרשה זו דרש רבינו המהרא"ל באריכות בבית מדרשו בשבת פרשת עקב. נביא כאן את מקצתה:

בראש הפרשה מבטיחנו הבורא יתברך שמו על שכרו של מי ששומר ועושה את המצוות:

אם תעשו את המצוות – וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם –אזי תקבלו שכר –    וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. ומיד מפורט באריכות מתן השכר . – וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ …. בָּרוּךְ תִּהְיֶה……

אכן רבינו המהרא"ל מביא מדרש שלכאורה תמוה מאד, אומר המדרש: מַהוּ וְשָׁמַר, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כָּל מַה שֶּׁיִשְׂרָאֵל אוֹכְלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכֹּחַ הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכָם בִּלְעָם הָרָשָׁע, אֲבָל בְּרָכוֹת שֶׁבֵּרְכוּ אוֹתָן הָאָבוֹת מְשֻׁמָּרִין הֵן לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ וגו'. (דברים רבה ג ד). המדרש מבאר את הפסוק "ושמר ה' אלקיך" שכוונתו לומר שלא תקבל עתה שום שכר אלא הברכות יהיו שמורות לעתיד לבוא. אולם תמוה לנו שהרי נאמר מיד פירוט רב של השכר בעולם הזה? ואכן על פניו זהו מדרש פליאה, אך אחר שנלמד את ביאורו המאיר של רבינו נזכה כאן ליהלום יקר ונדיר.

רבינו הקדים קושיא עקרונית, איך יתכן שכאן, וכן בפרשת בחוקותי, הקב"ה מאריך בשכר המצוות ומונה רק טובות גשמיות. היתכן? זהו השכר האמיתי, העולם הגשמי?

ואז סיפר רבינו משל: היה היה אב שאהב מאד את בנו, ולכן מאד אהב ל"פנק" אותו במלבושים יקרים ומכובדים, ולראות שטוב ונעים לבנו. אולם הבן לא היה נזהר על שלימות המלבושים והיה מטנף בגדיו ומפסיד אותם, ולכן נאלץ האב להלביש את בנו במלבושים פשוטים בבלויי סחבות. והנה כל פעם שהיה האב רואה את בנו עם המלבושים הגרועים, היה מכה אותו על כך שאיננו לבוש במלבושים מכובדים. ונבין, למרות שהאב הוא שהלבישו את המלבושים הגרועים, בכל זאת כעס עליו על כך שבהתנהגותו גרם שאביו לא יוכל להיטיב איתו.

נעמיק ונראה שהבן נענש על חטאו בשני עונשים:

א. על עצם הדבר שטינף את בגדיו.

ב. על כך שגרם לאביו האוהב להענישו ולצער אותו.

ולהיפך במידה טובה ברגע שהבן ייטיב את דרכיו ולא יטנף את בגדיו, אזי יחזור האב להלבישו מלבושי כבוד. ועוד מעניק לו הרבה שכר גם על התנהגותו הטובה וגם על כך שגורם שאביו יוכל להיטיב לו.

והנמשל כאן ברור: בעת שעם ישראל עוברים על מצוות ה', וח"ו הקב"ה מענישם. לא אך שנענשים על עצם העבירה. אלא ענשם כפול גם על כך שהם גורמים כביכול צער להקב"ה בזה הדבר עצמו שהוא נזקק להענישם. רעיון זה מובא בגמ' בברכות ג. "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". משמע מהגמרא, ש"אוי להם" לא רק על העבירות שעשו, אלא "אוי להם" על כך שקיבלו עונש וגלו. כי העונש שלהם גורם צער לשכינה. והדבר דומה לאם שרוצה להשפיע חלב לבנה, ואם אינו יונק הדבר כואב לה מאד. וכך הקב"ה שאוהב אותנו. מצטער על כך שאינו יכול להיטיב לאהוביו.

ומכיון שכך, אזי להיפך, כשעם ישראל נוהגים כשורה, והקב"ה מיטיב להם, אזי הם יקבלו שתי "סוכריות". סוכריה אחת על כך שעשו רצונו של מקום. וסוכריה נוספת על כך שקיבלו את הסוכריה הראשונה, והם לא גרמו למנוע את רצונו של הקב"ה להיטיב להם! (בשם אחד מגדולי האחרונים בדור האחרון נאמר: שהסוכריה השניה מתוקה הרבה יותר מן הראשונה….)

לפי הדברים הנ"ל מיישב רבינו את הבטחות השכר הגשמי: עתה כאשר הבינונו שהקב"ה חפץ להיטיב לאהוביו, והוא רק כביכול מצפה שלא תהיה סיבה שתמנע ממנו להיטיב להם. נמצינו למדים. שכל השכר הגשמי המפורט בתורה: בפרשתנו, ובפרשת בחוקותי, אינו בגדר "שכר" על המצוות. אלא הקב"ה מיטיב לנו כי הוא אוהב ורוצה להיטיב לנו, והעובדה שאנו עושים מצוות ו"איננו מטנפים את בגדינו" היא רק "מאפשרת" כבכול להקב"ה לעשות את רצונו ולהיטיב לנו. ובאמת שכר המצוות האמיתי הוא בעולם הבא, וכל הטובות שבעולם הזה הן אך תוצאה של כך שאנו "מאפשרים" לה' להיטיב לנו.

עתה נבין היטב את דברי המדרש בביאור הכתובים: את השכר האמיתי על המצוות. השכר הרוחני והנצחי עליו נאמר – " וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ ". השם ישמור לנו אותו לעתיד לבוא! אולם הכתוב ממשיך "וַאֲהֵבְךָ". כלומר כיון שהקב"ה אוהב אותנו וכביכול מתענג על כך שאנו יושבים בשלווה. לכן "וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ" – הוא יתן לנו שפע הטבות בעולם הזה כי ברצונו להיטיב לנו, אולם אין זה "שכר" על המצוות, אלא מצד רצונו של הקב"ה שיהיה לנו טוב. השכר עצמו כולן שמור לעתיד לבא!

הקב"ה אוהב להעניק ולתת לעם ישראל, כמה מחייב, וכמה מרומם!