גישת רב שמשון רפאל הירש

רעיון זה מוצא תמיכה משמעותית בפירושו של רב שמשון רפאל הירש. הוא מסביר כי משה אינו מבקש מבני ישראל לקבל את דבריו רק באמונה או משום שלמדו אותם מאחרים.

משה אומר לישראל: "רְאֵה! לא צריך לסמוך באמונה עיוורת על הוראות מאחרים, אלא מתוך כל מה שאתם עצמכם חוויתם עד כה ומה שהועלה בזיכרונכם על ידי המבט לאחור שניתנה לכם זה עתה!"

לפי הרב הירש, "רְאֵה" הוא פנייה לזיכרון. לאורך ספר דברים משה סוקר ארבעים שנות היסטוריה יהודית. בטרם דרישתו מן האומה לבחור את דרכה, הוא מזכיר לה תחילה את כל אשר ראו בעיניהם. עליהם לשקול את העומד לפניהם לאור לקחי מה שכבר חוו. דבריו של הרב הירש זה מחזק יפה את הדרש שלנו. הציווי רְאֵה מושתת על מה שהעם כבר רָאָה.

עיקרון זה מתבטא בפתגם העתיק והידוע: "אינו דומה שמיעה לראיה" (ע"פ מקורות קדומים בחז"ל). מה שאדם ראה בעיניו משאיר רושם עמוק בהרבה ממה ששמע מאחרים. לפיכך פונה משה לא רק לאמונה, אלא לניסיון החי של האומה עצמה.

ועל פי זה נראה לי להוסיף נופך במה שפונה התורה אל האומה בלשון יחיד. מעבר להסברו של האור החיים כי היחיד מתייחס למשה, אפשר להציע שהפנייה היה לכל יהודי ויהודי באופן אישי. לכל אדם יש מערכת ייחודית של חוויותיו של השגחה אלוקית. לפיכך אומר משה רְאֵה! לכל יחיד: ראה והבט לאחור על מה שאתה בעצמך ראית. תן לחוויותיך לנווט את הבחירות העומדות עתה לפניך.

גישת הספורנו והשפת אמת

הספורנו מסביר כי רְאֵה מלמדנו להסתכל היטב ולהכיר שדרך חייך לא תהיה בדרך פשרנית, כמנהג רוב בני אדם. כעת עונה הספורנו על השאלה הבאה: לאחר שראו את כל זאת, לאיזו מסקנה צריכים בני ישראל להגיע? משה מציג שתי דרכים, ואין דרך ביניים. או שאדם חי תחת עול מלכות שמים או שהוא מורד במלכות שמים. או שהוא בדרך הברכה או להיפך ר"ל. התורה דוחה חיים של פשרנות רוחנית. ראינו כבר לאן מובילות בחירות טובות ורעות, והלקחים שאנחנו מפיקים מניסיון צריכים להנחות ולהאיר את החלטותינו בחתירה לצמיחה רוחנית.

השפת אמת (תרל"א) מפתח את תובנת הספורנו עוד יותר. הוא שואל: כיצד אדם יכול להיות בטוח שהוא בוחר בדרך הברכה? הוא מביא מדברי רבו הנערץ של סבו הגדול החידושי הרי"ם, הרב רבי (דער רעבע רעב) שמחה בונים מפשיסחא זי"ע, להסביר את פירוש תיבת "לִפְנֵיכֶם". ר' בונים בפירושו לפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" מסביר: שערכי התורה ומשפטיה חייבים לעמוד לפני האדם לנגד עיניו עוד לפני תאוותיו וכל רצונותיו האישיים. בדומה לכך, כאן מלמד "לִפְנֵיכֶם" שלפני כל מעשה עלינו להציב תחילה את שתי הדרכים לפנינו ולבחון היטב איזו מהן תואמת את רצון ה'. כל החלטה מתחילה בְּרְאֵה – בראייה לנוכח והתבוננות ברורה בטרם נפעל כל פעולה.

הראייה האישית

אולי זהו המסר העמוק של התורה בפתיחת הפרשה בציווי בלשון יחיד, "רְאֵה"! כל יהודי מאותגר באופן אישי לפתח ראייה פנימית זו המבוססת על חוויותיו. לפני כל החלטה עלינו להציב את שתי הדרכים "לִפְנֵיכֶם", דהיינו לפנינו לנוכח, ולהתבונן מתוך קבלת עול מלכות ה'. כאשר אנו עושים זאת בלב שלם ומבקשים רק למלא את רצונו יתברך, מעניק לנו הקב"ה את ברכת הראייה הברורה ובהירה בבחירת דרכנו. בדרך זו הופך הציווי "לראות" לא רק להוראה להתבונן, אלא להבטחה שמי שמשתדל ללכת בדרכי ה' יזכה בסופו של דבר להראות היטב את נתיב הברכה וללכת בה, אכיה"ר.

II

מִ״לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן״ עַד ״פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ״

בפרשת ראה מצויה אחת מהדיונים הנרחבים ביותר בתורה במצוַת הצדקה. התורה מצווה

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ… לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו, ז-ח).

התורה מדגישה מצוה זו על ידי כפל הלשון ״פָּתֹחַ תִּפְתַּח״. רבים מן המפרשים דנים במשמעותה של כפל לשון זו. אך לפני שנבחן את הכפל לשון הזו, נעיין כמה פסוקים קודם לכן, שבהם, לכאורה, מציגה התורה מציאות אחרת לגבי העוני בישראל.

רק פסוקים ספורים קודם לכן מבטיחה התורה:

"אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן, כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה'" (דברים טו, ד)

ברכה זו, עם זאת, היא רק על תנאי: "רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת…" (טו, ה). אם כלל ישראל ישמע בנאמנות לקול ה׳ וישמור את מצוותיו, יזכה העם לחברה נטולת עוני! השאלה המתבקשת היא שרק שני פסוקים לאחר מכן מתחילה התורה לדון במה לעשות ״כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן״ – האם יהיו עניים או לא?

מהלך הכלי יקר

הכלי יקר מסביר שאין כאן סתירה. ברכת ״לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן״ אינה בהכרח משמעותה שלעולם לא יהיו שום נזקקים, אלא שהעוני לא יהיה מצב נפוץ באומה. אם כלל ישראל יזכה לברכת ה׳ על ידי קיום נאמן של מצוותיו, יהפוך העוני לדבר נדיר עד חריג, ולא מצב רגיל. לפיכך, תיאור התורה ״כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ״ מתייחס למקרים בודדים. "האביון המזדמן" יהיה היוצא מן הכלל המבורך בשפע של כל טוב.

אחריותנו לכלל האומה

אולי נוכל להבין פסוקים אלה גם מזווית אחרת. האידיאל שהתורה שואפת אליה הוא ״לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן״. אם לא הגענו לאידיאל זה משום שלא עמדנו במלוא הדרישה של ״שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה’״, אזי מופיע העוני בתוכנו בעוונותינו. עצם מציאותו של האדם האביון כנזקק משקף כישלוננו "כעם השומע בקול ה'", לכך יש לנו אחריות ציבורית למגר את העוני. לכן מצווה ה׳: ״פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ…״. עלינו לספק את צרכיו, לתמוך בו ולהשיב לו את כבודו, כישלוננו הביא אותו למצב שבו נמצא, ואנו אחראים ליצירת חברה שבה אין שום יהודי שנותר ללא אמצעים.

רעיון זה מדגיש גם את חשיבותה של מצוה נוספת: ״אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי״ (שמות כ״ב, כ״ד). על ידי הלוואת כסף לפני שאדם נופל לעוני, אנו מונעים ממנו להפוך לאביון מלכתחילה. הצורה הכי נעלהמשל צדקה מניעת הצורך לפני שהוא נוצר!

הליכה בדרכי ה׳

הביטוי ״פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ״ מזכיר את המילים המוכרות שאנו אומרים מדי יום בפסוקי דזמרא: ״פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן״ (תהלים קמה, טז). באמירת פסוק זה בפסוקי דזמרא, אנו מחויבים לכוון לפירוש המילים ומשמעותם. מדי יום אנו מבקשים מה׳ שיפתח את ידי השגחתו ויספק לנו פרנסה. אנו מכריזים בכך שכל הפרנסה באה ממנו. המילים ״לְכָל חַי רָצוֹן״ מלמדות שיעור חשוב. על האדם להכיר בתלותו בה׳ ולפנות אליו בתפילה, ולבקש שיספק את צרכיו. עליו להיות מוכן ורוצה בסיוע (״חי רצון״) באמצעות תפילה.

כאשר ה׳ מציב לפנינו אביון, הוא למעשה מבקש מאיתנו לחקות את הנהגתו ית'. כשם שאנו מבקשים מה׳ ״פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ״, כך אנו מצווים ״פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ״. האדם הנזקק העומד לפנינו אינו שם במקרה. כפי שמלמדים חז״ל, כל ישראל ערבים זה בזה. בין במישרין ובין בעקיפין, רווחתו היא אחריותנו.

אולי זוהי המשמעות העמוקה יותר של הכפל לשון בתורה ״כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ״. ״פתוח״ הוא הציווי המופנה אלינו. עלינו להתעורר ולפתוח את ידינו ליהודי אחר. אך ״תפתח״ רומז למה שבא לאחר מכן. לאחר שפתחנו את ידינו, ידינו עצמן נפתחות על ידי ה׳ לקבל את ברכתו. מעשה הנדיבות שלנו הופך את ידינו לכלי קיבול הראויים למימוש דברי דוד המלך ״פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן״. כאשר אנו פותחים את ידינו לאחרים, הקב״ה פותח את ידיו אלינו. בתנועה הדדית זו מהדהדת תורתו של האור החיים הקדוש, שלפיה מי שפותח את ידו מלמטה זוכה שנפתחים לו אוצרות השפע השמימיים הנסתרים מלמעלה.

זה שופך אור על המנהג היפה הנוהג בקהילות עדות המזרח. באמירת הפסוק ״פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ״, הם פותחים את ידיהם כלפי שמים, ומבטאים תלות מוחלטת בה׳ כמקור כל הפרנסה. על פי הבן איש חי, תנועה זו מסמלת את מוכנותו של האדם לקבל את השפע האלוקי הזורם מלמעלה. לאור זה, המנהג משלים יפה את ציווי התורה. תחילה אנו מקיימים ״פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ״ על ידי פתיחת ידינו לנזקקים. לאחר מכן, באותן ידיים ממש, אנו עומדים לפני ה׳ ואומרים ״פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ״ – ידינו כעת פתוחות לקבל את ברכתו. הידיים שהפכו לכלי נתינה הופכות לכלים המחזיקים ברכה. בדרך זו, התנועה הגופנית עצמה ממחישה בבהירות את היחס ההדדי שבין נדיבות אנושית לשפע אלוקי.