עניינים שנתבארו
תמים תהיה: לחיות באמונה פשוטה
תמימות – להדבק בה' תמיד
תמימות – חיים של שלמות פנימית
תמימות – הכוח להלך קדימה בכל מצב
לקבל החלטות ברורות למרות הספקות
הבהירות במבט לאחור
לחיות במבט קדימה, להבין במבט אחורה
מצוות עגלה ערופה לאור המדרש על עגלות יוסף
אחריות הזקנים
גישת הרמב״ם
עגלות יוסף
הגיגים על המדרש
סיכום
I
תמים תהיה: לחיות באמונה פשוטה
כל יהודי משתוקק בכל עומק לבו להדרכה לפני ההחלטות הגדולות של החיים. הוא רוצה לדעת אם הבחירה שלו היא באמת רצון ה'. הוא רועד מכל הספקות לגבי התוצאות העתידיות. אך התורה הקדושה אוסרת עלינו לפנות למגידי עתידות, אצטגנינים, מעוננים, או קוסמים כדי לנחש את העתיד (דברים יח, י-יב, יד). עומק פנימיות האיסור הזה מתגלה במה שהתורה משחילה באמצע פרשה זו ״תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹקֶיךָ״ (דברים יח, יג). בסיקור דברי המפרשים על הפסוק הקצר הזה נראה שהרבה גופי תורה תלויים בו, ועל הכל, נראה שהמצווה הזאת טומנת בחובה סוד עמוק של חיי היהודי – איך להתהלך קדימה למרות כל הספיקות ואי-הוודאות של החיים, ולקבל את ההחלטות הכבדות ביותר מתוך אמונה פשוטה וביטחון מוחלט.
תמימות – להדבק בה' תמיד
רש״י בפירושו מביא מדברי הספרי:
״התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו״.
נעיין בפרשה בעיניים חדשות לאור דברי רש״י. בפסוק הבא התורה מתארת את עם ישראל לעומת הגויים שסביבם: ״כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ, וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ״. הגויים מחפשים ״ודאות״ אצל אצטגנינים, קוסמים ואלה שטוענים שהם יודעים מה יקרה מחר. אבל התורה מלמדת שעם ישראל אינו זקוק לזה כלל. אנחנו פונים ישר אל ריבונו של עולם, כמו ילד הפונה ורץ אל אביו. העתיד שלנו מונח בידיו יתברך, הוא מחזיק אותנו באהבה אין-סופית, ואנחנו יודעים את זה ובטוחים בזה, ואין לנו שאלות.
תמימות – חיים של שלמות פנימית
אונקלוס הקדוש מוסיף מימד נוסף, עמוק ופנימי, הנוגע לעומק פנימיות היהודי. הוא מתרגם ״תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹקֶיךָ״ – ״שלים תהא בדחלתא דה’ אלקך״ היה שלם ביראת ה' אלוקיך.
לפי אונקלוס, תמימות היא מצב של שלמות פנימית. מי שחי ביראת ה' זוכה לשלווה פנימית שאינה תלויה בידיעה מה יביא המחר. זו שלווה של הנשמה שמבינה היטב שאין עוד מלבדו יתברך.
תמימות – הכוח להלך קדימה בכל מצב
המצווה של תמימות בפרשתנו מזכירה מצווה אחרת שנאמרה לאבי האומה שלנו. לפני מצוות ברית מילה נגלה ה' לאברהם אבינו ואמר ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״ (בראשית יז, א).
כל ימי חייו אברהם אבינו הלך קדימה בלי לדעת לאן, אלא בלב בוער באמונה. כשציווה עליו ה': ״לֶךְ לְךָ… אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ״ (בראשית יב, א) הוא עזב את כל המוכר לו והלך בלי לדעת את היעד. בעקידה הלך שלשה ימים בלי לדעת את היעד ואח״כ עלה להר המוריה מוכן לשחוט את בנו בלי לדעת איך תתגשם ההבטחה ״…כִּ֣י בְיִצְחָ֔ק יִקָּרֵ֥א לְךָ֖ זָֽרַע״ (בראשית כא, יב). שוב ושוב אברהם ״הולך לפני ה'״ ופועל מכוח התמימות. זהו העומק האמיתי של תמימות. היא אינה כניעה ביטול העצמיות גרידא, אלא האומץ לפעול ולהתקדם באמונה, גם כשהעתיד והתוצאות נסתרות לגמרי מאיתנו, וכדברי מוהר״ן מברסלב ״כל העולם כולו גשר צר מאוד – והעיקר לא לפחד כלל!״ להתקדם תמיד מכוח אמונה תמימה!
לקבל החלטות ברורות למרות הספקות
הרעיון הזה מתחבר יפה גם לפרשה הקודמת. משה רבנו מכריז: ״רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה״! כל יום בחיינו מציב לפנינו אתגרים הדורשים מאיתנו לקחת החלטות. אנחנו עומדים תמיד בצומת דרכים, ובוחרים בין דרכים שונות. אנחנו מחפשים הדרכה בתורה הקדושה, דורשים בעצת דעת תורה, והכל מתוך תפילה נרגשת מעומק הלב, ובשיקול הדעת למיטב יכולתנו. אבל, בניגוד לנביא, ה' לא מראה לנו את העתיד לפני שאנחנו לוקחים החלטות.
זה מה ״תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹקֶיךָ״ מלמדנו. התורה אינה מצווה עלינו לחכות עד שמשמים יגלו את התשובה הנכונה. אלא, אחרי שחיפשנו בכנות את רצון ה' דרך התורה והחכמה, עלינו לקבל את ההחלטה הטובה ביותר שאנחנו יכולים, ולהפקיד את התוצאה בידיו של ה' מברעד של אמונה. יהודי אינו נדרש לדעת את העתיד, אלא לבטוח במי שיודע הכל, ומנהגינו באהבה אין-קץ – תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹקֶיךָ!
הבהירות במבט לאחור
ברוב הגדול של מקרינו העוברים עלינו איננו רואים את ידו של השגחת ה' בזמן שאנחנו עוברים את האתגרים והניסיונות. רק לאחר ימים רבים, ולפעמים רק לאחר הרבה שנים, כשמביטים לאחור בעיניים חדשות, מתחילים להעריך את האהבה רבה והעצה עמוקה של ידו המכוונת של ה' על כל צעד ושעל.
זכיתי לראות את הלקח הזה באופן אישי שנגע לעומק נשמתי:
זמן קצר לפני שהלכה אמי ע״ה להליך הרפואי האחרון בחייה, היא שאלה את הרופא אם באמת הוא ממליץ על ההליך הזה. אחרי ששקלה היטב את העצה הרפואית, היא החליטה ללכת קדימה מתוך ביטחון בה'. ואז שיתפה איתי מחשבה מופלאה:
״זכיתי חיים ארוכים, ואם ה' יחליט שזה הזמן שלי – אני מקבלת את זה לגמרי, בלב שלם. כשאני מביטה לאחור על חיי, אני רואה כמה החלטות גורליות הייתי צריכה לקבל, בימי המלחמה ואחריה. רבות מהן היו ממש החלטות של חיים ומוות. בכל נקודה הייתי צריכה לבחור כיוון בלי לדעת מה תהיה התוצאה. עכשיו, כשאני מביטה לאחור, אני רואה שכל החלטה חשובה שקיבלתי הייתה הנכונה. איך ידעתי? אני רק מתפעלת מהשגחת ה' שהדריכה אותי כל ימי חיי״.
המילים האלה השאירו עליי רושם עז ועמוק, בל יימחה.
בימי השואה הייתה לאמי הזדמנות לברוח ממחנה עבודה. לפני שפעלה, ביקשה את עצת הרבי מראדושיץ זצ״ל הי״ד, שהורה לה לא לבטוח בתוכנית הבריחה המוצעת. היא קיבלה את פסקו באמונה פשוטה. עשרות שנים אחר כך הכירה שאותה החלטה, כמו כל כך הרבה החלטות אחרות בחייה, הייתה מכוונת בידי ה'. היא לא ידעה מה יהיה בעתיד, היא פשוט חיה עם העיקרון של ״תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹקֶיךָ״!
לחיות בצעד קדימה, להבין במבט אחורה
זהו הלקח הנצחי של המצווה, שנוגע בלב כל יהודי, לחיות בצעד קדימה! אנחנו חייבים לקבל החלטות היום בלי לדעת מה יביא המחר. אנחנו לא נביאים, אבל יש לנו אחריות לחפש את רצון ה' בתפילה מעומק הלב, בדעת תורה, לפעול ביושר ובאמונה פשוטה, ואז להפקיד את התוצאות, וכל נפשינו, בה' יתברך.
רק אחר כך, לפעמים שנים אחר כך, אנחנו מביטים לאחור ומכירים שה' הדריך את צעדינו כל הזמן, בכל רגע. זו ההבטחה הגלומה בדברי רש״י: ״…ואז תהיה עמו ולחלקו״. מי שמתהלך עם ה' באמונה שלמה, שהיא היא ״התמימות״, יגלה שה' הלך איתו בכל צעד בדרך, כמו אב שאוחז ביד ילדו ולא מרפה לעולם..
איננו מתבקשים לחזות את העתיד. אנו מתבקשים ללכת באמונה עם השם ולחתוך דרך כל האי־הוודאות של ההווה. כאשר אנו עושים זאת, יום אחד נביט לאחור על חיינו ונכיר, כמו אמי ע״ה, שגם כאשר לא יכולנו לראות את תוכניתו של ה', ידו הובילה אותנו באהבה לקראת תכליתה.
II
מצוות עגלה ערופה לאור המדרש על עגלות יוסף
המצווה החותמת את פרשת שופטים היא הסדר הייחודי של עגלה ערופה. כאשר נמצא גופת קרבן רצח בשדה פתוח והרוצח לא נודע, מצווה התורה על מעמד ציבורי הכולל את הסנהדרין, זקני העיר הקרובה, הכהנים, ועגלה צעירה שנערפת צווארה בנחל איתן. מה הטעם מאחורי הציווי הזה, ומה המסר העומד ביסודו?
המדרש המובא ברש״י מקשר מצווה זו עם התאחדות יעקב ויוסף בספר בראשית בפרשת ויגש. יוסף גילה את עצמו לאחיו ושלח ״עגלות״ להביא את יעקב למצרים. ״העגלות״ רמזו לדיני עגלה ערופה, הסוגיא האחרונה שלמדו יעקב ויוסף יחד לפני שנעלם יוסף. הקשר הברור הוא הדמיון בין המילים ״עגלות״ ו״עגלה״. ונלענ״ד שהמדרש רומז למשהו עמוק יותר.
נבחן תחילה את מצוות עגלה ערופה עצמה. כתוב בתורה: ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ, וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל, וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל״ (דברים כא, א-ג).
המצווה חלה רק כאשר גוף הנרצח נמצא מוטל בגלוי בשדה. המשנה (סוטה ט, ה) לומדת מהמילים ״נֹפֵל בַּשָּׂדֶה״ שסדר עגלה ערופה אינו נעשה אם הגופה הייתה מוסתרת, למשל טמונה בגל אבנים. הסנהדרין, יחד עם הזקנים, מודדים כדי לקבוע את העיר הקרובה ביותר לגופת הנרצח. זקני אותה עיר מביאים עגלת בקר שלא עבדו בה מעולם אל נחל איתן, שלא ייעבד ולא ייזרע עוד לעולם. הזקנים רוחצים את ידיהם על העגלה ומכריזים: ״יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ״. התורה ממשיכה: ״וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי… ״הכהנים מציעים תפילה בעד כל האומה: ״כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה׳, וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל״.
אחריות הזקנים
הכרזת הזקנים: ״ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו״, היא מפתיעה. היעלה בדעת שזקני העיר ביצעו את הרצח בעצמם?! מה הם בעצם מכריזים? המשנה בסוטה (ט, ו) מסבירה שהכרזתם היא בעצם ״לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה״. התורה מלמדת שמנהיגי הקהילה נושאים באחריות כלפי העוברים בעירם, ומבטיחים שלא יצאו בלי הצרכים והגנה ראויים. המהר״ל מציין שמכאן חז״ל למדו את המצווה הגדולה של לויה. אין לשלח אדם בסתם. ללוותו ביציאתו הוא עצמו ביטוי של דאגה לרווחתו ולביטחונו.
גישת הרמב״ם
הרמב״ם (מורה נבוכים ג, מ) מסביר שמטרת המצווה היא לפרסם את הפשע בכדי שיזוהה הרוצח. הגעת הסנהדרין, הזקנים, והכהנים, מושכת תשומת לב רחבה. כשהידיעה מתפשטת בקהילות הסמוכות, מישהו שיש בידו מידע – אפילו אישה או שפחה – עשוי לבוא ולזהות את הרוצח. ההכרזה הפומבית של הזקנים הדגישה עוד יותר את חומרת השתיקה אם יודעים את האמת. הרמב״ם מוסיף שהאיסור לעבד את ״נחל איתן״ יוצר תמריץ נוסף על בעל הקרקע לזהות את הרוצח לפני שסדר עגלה ערופה ייעשה הכרחי והקרקע שלו ייאסר בעבודה ויהיה לו הפסד מרובה. יוצא לפי דברי הרמב״ם שעגלה ערופה אינה רק סדר של כפרה. היא תגובת התורה לאלימות מוסתרת, המגייסת את הקהילה לחשוף את האמת ולהביא את העבריין לדין.
לאחר שסקרנו את ההלכות והנושאים העיקריים של עגלה ערופה, נוכל לחזור למדרש המקשר את עגלות יוסף עם מצווה זו.
עגלות יוסף
יותר מעשרים ושתיים שנים חלפו מאז שראה יעקב לאחרונה את בנו האהוב. לאחר שגילה את עצמו לאחיו במצרים, הורה יוסף להם לחזור לארץ ישראל ולהביא את אביהם למצרים. התורה מספרת: ״וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם, וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם״ (בראשית מה, כז). רש״י, בשם חז״ל, מסביר: ״סימן מסר להם. במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה. וזהו שאמר: וירא את העגלות אשר שלח יוסף, ולא נאמר אשר שלח פרעה״. יוסף מסר סימן ליעקב בכך שהזכיר את הסוגיא האחרונה שלמדו יחד לפני שנפרדו, דיני עגלה ערופה. כאשר הכיר יעקב בסימן, ״ותחי רוח יעקב״, והשכינה שנסתלקה ממנו בשנות אבלו, שבה אליו.
הגיגים על המדרש
המדרש מקשר את עגלות יוסף עם מצוות עגלה ערופה. בעוד שקישור המילים ״עגלה – עגלות״ שימש כסימן זיהוי בין יעקב ליוסף, לענ״ד המדרש מתכוון גם להעביר מסר עמוק יותר. ייתכן שהקשר מתרחב מעבר למונחים המשותפים לרעיונות הגלומים במצוות עגלה ערופה עצמה. אף שרק מעטים ממפרשי התורה דנים בהקבלות בין עגלה ערופה לסיפור מכירת יוסף, הקשר שקבעו חז״ל מזמין רעיונות נוספות. ההשוואות שלהלן מוצעות על דרך דרוש, ולא כפשוטו של המדרש, אלא כאמצעי לסקור ולהעריך את ההלכות והנושאים העומדים ביסוד מצוות עגלה ערופה דרך הסיפור מכירת יוסף.
מצוות עגלה ערופה | סיפור יוסף | קשר אפשרי |
|---|---|---|
| נמצא חלל נֹפֵל בַּשָּׂדֶה | יוסף נעלם לאחר שנשלח אל השדות ליד שכם ודותן | הטרגדיה בשני הסיפורים מתרחשת הרחק מביטחון הבית |
| הזקנים יוצאים מן העיר ונוטלים אחריות על הגופה שנמצאה | יעקב, הזקן של המשפחה, שולח את יוסף (בן זקונים) לשאול לשלום אחיו | המנהיגים נושאים באחריות על אלה שהופקדו בידיו |
| המשנה מסבירה שהזקנים מכריזים שלא שלחו את העובר בלא מזון ובלא לוויה. | המהר״ל מסביר שיעקב ליווה בעצמו את יוסף בשליחתו | המצווה האחרונה שלמדו יחד יושמה מיד בפועל |
| אין להפקיר את האורח העובר בעיר | יוסף הופשט, הושלך לבור וננטש בידי אחיו | התנהגות אחי יוסף עומדת בניגוד חריף למוסריות שביסוד עגלה ערופה |
| הזקנים מכריזים: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה | אף שהאחים לא הרגו את יוסף בפועל, מעשיהם גרמו להיעלמותו ולהאמנת יעקב במותו. כתוצאה מכך התאבל יעקב עשרים ושתיים שנה ונשללה ממנו רוח הקודש | האחריות מתרחבת מעבר לרצח בפועל |
| הרוצח אינו ידוע | האחים מסתירים את האמת מיעקב במשך עשרים ושתיים שנה | שני הסיפורים סובבים סביב אחריות נסתרת |
| הגופה חייבת להימצא בגלוי ולא להיות מוסתרת (טמון בגל) | האחים הציעו תחילה להרוג את יוסף ולהסתיר אותו בבור | התורה מבחינה בין פשע שנחשף לבין פשע שהוסתר במכוון |
| על פי הרמב״ם, כל הטקס נועד לפרסם את הפשע עד שיזוהה הרוצח | האחים מדכאים את האמת ושומרים על ההונאה עשרים ושתיים שנה | עגלה ערופה הופכת לתשובת התורה לעוול מוסתר |
| הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, מתפללים לכפרה בעד כל ישראל: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל | מכירת יוסף הפכה לכשלון לאומי הנזכר לאורך ההיסטוריה היהודית, ולוי מילא בה תפקיד מרכזי | הצורך בכפרה מתרחב מעבר למשתתפים הישירים. כהנים בני לוי מבקשים כפרה לעם ישראל כולו |
| המטרה – לגלות את הרוצח (רמב״ם) | יוסף מגלה את עצמו באמצעות סימן העגלות המזכיר את עגלה ערופה; כתוצאה מכך – וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם חיותו הרוחנית של יעקב מתגלה מחדש | דרך הרמז לעגלה ערופה נפתרת תעלומת מותו המדומה של יוסף. אותו סימן עצמו מחיה את רוחו של יעקב ומחזיר את רוח קודשו |
כמובן, לא כל השוואה נושאת אותה משקל. חלקן עולות ישירות מחז״ל והמפרשים המקובלים על כל ישראל, בעוד אחרות מוצעות רק כרמזים אפשריים על דרך דרוש. בין אם כל הקבלה הייתה מכוונת על ידי המדרש ובין אם לאו, הצבת שתי הפרשיות זו לצד זו נותנת דרך משמעותית לסקור את מצוות עגלה ערופה ולהרהר בנושאיה העמוקים. ההשוואה מדגישה את מוסר התורה על אחריות קהילתית, דאגה לרווחת הזולת, החובה לחפש את האמת, והצורך בכפרה. בה בעת היא מציעה נקודת מבט נוספת להערכת סיפור יוסף. ייתכן שגם זה חלק מהמסר שמעביר המדרש, שהקשר בין עגלות יוסף למצוות עגלה ערופה מתרחב מעבר לדמיון השמות ומזמין אותנו לגלות לקחים יותר עמוקים בשני הסיפורים.
סיכום
מצוות עגלה ערופה מלמדת על האחריות הרחבה שנושאים מנהיגי כלל ישראל. כאשר נמצא קרבן רצח לא מזוהה, קובעים הסנהדרין את העיר הקרובה, שזקניה חייבים להכריז בפומבי שקיימו את חובתם כלפי העובר, שמשמעותו שלא הניחו לו לצאת בלי מזון או לוויה הולמת. התורה מלמדת אפוא שהדאגה לרווחתו של יהודי אחר מתרחבת מעבר לגבולות העיר, ושהאחריות הקהילתית לא תם כאשר האורח עובר דרכינו עוזב את עירנו. הרמב״ם מוסיף ממד נוסף. הטקס הציבורי נועד לעורר חקירה עד שיתגלה הרוצח. התורה דורשת אפוא ששפיכת דם נקי לא יעבור בשתיקה.
עקרונות אלה שופכים אור חדש על סיפור מכירת יוסף. יעקב, זקן משפחתו, שלח את יוסף לבקש את שלום אחיו וליווה אותו במסעו. אך השליח שנשלח לשאול לשלום אחיו הפך לקרבן בגידה, והאמת נותרה מוסתרת עשרים ושתיים שנים. כאשר נחשפה סוף סוף אותה אמת המוסתרת לאורך שנים, ״וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף… וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם״. העגלות השיבו הרבה יותר משמחתו של יעקב שיוסף חי, אלא ״וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם״ – השכינה, שנסתלקה ממנו בשנות האבל, שבה ורוח הקודש של יעקב שבה לתחייה. בין אם כל הקבלה שהוצעה במאמר זה הייתה מכוונת על ידי המדרש ובין אם לאו, בחינת שתי הפרשיות יחד מעמיקה את הערכתנו לשתיהן. סיפור יוסף נותן מסגרת לסקור את מצוות עגלה ערופה ולהרהר בנושאיה המרכזיים: אחריות קהילתית, דאגה לרווחת הזולת, החובה לחשוף את האמת וכוחה המשקם של הכפרה. דרך קישור המדרש בין שתי הפרשיות, מתעשר לימוד פרשת שופטים ומגלה תובנה חדשה באחת המצוות העמוקות והמסתוריות של התורה.
מהרא״ל צינץ
מעלתם של דייני העיר
פרשת שופטים
הפרשת פותחת: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ …. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: רבינו המהרא״ל עמד על שני דברים הטעונים ביאור בפסוק זה:
א. מהו הטעם לכך שצריך למנות שופטים בכל עיר ועיר, והרי קיים בית הדין הגדול בירושלים? ונוסיף שבסוף הפרשה הקודמת מוזכרת המצוה לעלות לרגל שלש פעמים, ואם כך מדוע שלא יבואו עם דיני התורה לבית הדין בירושלים?
ב. מהי המשמעות של המושג ״משפט צדק״, וכי יש משפט שאינו צדק?
לפני שנבאר את הפסוק, מעמיד רבינו יסוד: תחילת הפסוק קשורה לסופו. דהיינו שהטעם בכך שיש שופטים בכל עיר ועיר הוא כדי שהמשפט יהיה ״משפט צדק״. וכך מבאר רבינו את הדברים:
פירוש ראשון – דייני העיר מונעים רמאות בדין.
קיימים שני סוגים של בעלי דין, הראשונים הם ״אנשים הגונים״, שפיהם אומר צדק ואין בהם רמיה. והם באים עם לבית הדין עם עובדות האמת כי אינו יודעים את הדין, ורוצים לשמוע את משפט התורה. וכלפי אנשים אלו, כל ״משפט״ הוא ״משפט צדק״, שמכיון שהעובדות נכונות אין לו לדיין אלא להכריע את דין התורה, ובאמת, בשביל ״דין תורה״ שכזה די היה בדייני בית הדין שבירושלים.
אך הסוג השני הם אנשים לא הגונים הבאים לבית הדין בשקר (ומזייפים הוכחות, כך שלכאורה נראה שהצדק עימם). והדיין שדן לפי מה שעיניו רואות עלול לחייב את הזכאי ולזכות את החייב, מצב שכזה מכונה בגמרא (סנהדרין לב ב) ״דין מרומה״. ועל הדיין מוטל להימנע מלדון דין שכזה. ובכן, שופט המרוחק מהעיר שאינו מכיר את בעלי הדינים, לא יוכל לחקור ולהבין את טיב הענין. ולכן אם הוא ידון את דינם הוא אמנם יעשה ״משפט״ אך לא ״משפט צדק״, לכן אומרת התורה שצריך שיהיו דיינים מבני העיר שהם מכירים את בעלי הדינים ויוכלו לאמוד לפי זהות בעלי הדינים, אם הדין ״מרומה״. כגון שאדם המוכר כעני תובע מעשיר סכום גבוה, או כל מצב שבו בעל הדין טוען טענה שלא מסתברת. ובאופן כזה הם יימנעו מלדון. וזו הכוונה וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם. דהיינו שע״י שדייני העיר מכירים את ״העם״ – את הנפשות הפועלות, הם יעשו רק ״מִשְׁפַּט צֶדֶק״.
פירוש שני – דייני העיר מסוגלים לעשות צדקה עם העניים.
נאמר במדרש על דוד המלך: וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה (שמואל ב ח). מַהוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַב נַחְמָן חַד אָמַר הָיָה דָן אֶת הַדִּין מְזַכֶּה אֶת הַזַּכַּאי וּמְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב, אִם לֹא הָיָה לַחַיָּב לִתֵּן, הָיָה דָּוִד נוֹתֵן מִשֶּׁלּוֹ. הֱוֵי מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. (רבינו מביא דבר זה גם מהגמרא בסנהדרין) אָמַר לוֹ רַב נַחְמָן אִם כֵּן נִמְצֵאתָ מֵבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לִידֵי רַמָּיּוּת. (דברים רבה ה ג). דהיינו שלדעת רב יהודה דוד המלך היה משלב בתוך המשפט גם צדקה, שעני שהפסיד במשפטו היה נותן לו צדקה. ורב נחמן הקשה על כך שהרי מביא את ישראל לידי רמאות שעני ועשיר יעשו יחדיו מזימה שכביכול העשיר תובע את העני והעני מפסיד, וכך יקבלו ממון מידי דוד המלך.
לסיכום: קיימת הנהגה ראויה ונעלה של ״משפט וצדקה״. לשלב צדקה לעניים עם המשפט, וכך נהג דוד המלך. אלא שקיים עיכוב לדיין מלנהוג במידה זו מחשש שבעלי הדינים יעשו שניהם יחדיו קנוניה כנגד הדיין להוציא ממנו ממון במרמה. על כך מביא המהרש״א בסנהדרין את הפסוק עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי. דוד המלך התפלל שכשהוא עושה ״משפט וצדקה״ בל יניחהו ה' ליפול לידי רמאים, ״עושקים״. שיעשו שניהם קנוניה לעושקני יחדיו. נמצא שחשש הרמאות עלול למנוע מהדיין לעשות צדקה.
אולם כלפי דייני העיר, המכירים אישית את בעלי הדינים, אין כל כך חשש לרמאות וקנוניה, כי הדיינים יוכלו לדעת ולהבחין ברמאות כי ״שקר אין לו רגליים״. לכן דיין שהוא מבני העיר יכול לנהוג בהנהגת ״משפט וצדקה״, ואם יהיו מי שינסו לעשות קנוניה כנגד הדיין, בדרך כלל הדיין יבין את המזימה, בהכירו את בעלי הדינים. ונמצא שמכיון שהדיין הוא בְּכָל שְׁעָרֶיךָ – מבני העיר, לכן יהיה אפשר לעשות מִשְׁפַּט צֶדֶק, לעשות גם משפט וגם צדקה.
עיר שיש בה בית דין, משפטה צדק!