מהרא״ל צינץ: פרשת תצוה תשפ״ו

המהרא״ל צינץ, זצוק״ל, בספרו מלוא העומר בפרשתנו עה״פ ״וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵא-לֹהִֽים״ (שמות כט, מה), ביאר, דעיקר מטרת בניית המשכן היא ״בתוך בני ישראל״, לשכון בתוך בני ישראל ולא בתוך המשכן.

המשכן, הכלים, כל הקדושה שהכהנים מתעסקים עמה, הקדשת הכלים, בסופו של דבר חוזרת לכהנים, שעל ידי כלי המשכן והקורבנות שהם מקריבים, הכהנים עצמם הופכים לקדושים.

כמו כן, המטרה הסופית היא שאנחנו נהפוך לקדושים ונהיה קרובים יותר לה׳. הדרך היחידה בה זה יקרה זה אם נבנה את המשכן או את בית המקדש ונביא קורבנות. אבל אלו רק אמצעים לקראת המטרה.

בדומה לכך, דרש עה״פ ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ שמשה הוא האמצעי, והאמונה בה׳ מגיעה דרך משה. אנו צריכים צדיק, שיסלול הדרך עבורנו. כמו רבי לחסידיו, וראש ישיבה לתלמידיו, כן האמצעי להגיע לה׳ הוא בבניית המשכן.

זו מהות פרשיות תרומה, תצוה: ״ושכנתי בתוך בני ישראל״. הכהנים קדושים יותר ומרוממים אותנו, ודרך קדושתם כלל ישראל קרובים יותר להקב״ה. ומסיים דבריו ״שעיקר השראת השכינה תהיה בתוכם, וזה למה, כי אני ה׳ אלוקיכם״.

ומובן דזהו הכוונה גם, ״וידעו כי אני ה׳ אלוקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, אני ה׳ אלוקיהם״. לא לשכני במשכן, אלא לשכני בתוכם. לשכני בתוך בני ישראל. זה העיקר. המשכן הוא רק אמצעי להשגת המטרה, משכן משמעו שכינה, שוכן. זהו מקום מגוריה של השכינה. אבל איפה נמצא המשכן? בתוך בני ישראל.