פרשס שיט: בשלח און טו בשבט

עניינים שנתבארו

ט״ו בשבט

פרשת בשלח

מהרא״ל צינץ

I

בפרשה זו מנסה ה׳ את ישראל אם ישמעו בקול המנהיג

משה אב הנביאים, לכך ניסה הקב״ה את ישראל האם יסורו לדבריו

כח זה של ציות למנהיג מוכרח שיהיה אצל כל אחד

השפעה זו מועילה לכל הדורות

"וגם בך יאמינו לעולם“

II

הטעם שתיקנו שירת הים בפסוקי דזמרה

אומרים ב׳ פעמים "כל הנשמה" וב׳ פעמים "ה׳ ימלוך"

טעם נפלא ומחודש באמירת "ה׳ מלכותיה" בארמית

"ה׳ ימלוך" הוא לא רק לעתיד אלא בכל הזמנים

יבואר דהוי כשנים מקרא ואחד תרגום

אנו מראים שאנו באמת מכוונים באמירתנו "ה׳ ימלוך"

ט״ו בשבט

התורה דומה לעץ המתחדש כל הזמן, כך התורה מתחדשת

התפתחות האדם דומה להתפתחות העץ

כטבעות העץ כן שנות האדם עם נסיון רב יותר

האדם לא מאבד את יסודות הילדות אלא תמיד מחדש ומוסיף עליהם

כמו האיסור לכרות העץ ופירותיו כן תורת האדם לעולם קיימת

האדם ותורתו הם כעץ החיים שנשארים פירותיו ופירי פירות לו ולתלמידיו אחריו עד עולם

א

נסיון לישראל האם יקבלו את משה כמנהיגם ללא פקפוק

נאמר בתורתנו הקדושה, בפרשתנו (פרק יד, פסוקים א-ב): ״וַיְדַבֵּ֥ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם״.

כתב השפת אמת (תרל״ח) ״ויש לדקדק״: בני ישראל הלכו אחרי הענן, אז למה ה׳ מצווה על משה רבינו ע״ה לפנות לאחור, ומדוע שלא ילכו העם אחרי הענן כפי שעשו תמיד לכיוון שאליו ה׳ מוביל אותם?

ומתרץ השפת אמת, כי הש״י לא הראה להם על ידי הענן, וכל זה היה ניסיון עבור כלל ישראל של אמונה במשה רבינו, האם הם ילכו אחרי מנהיגם.

ואני אוסיף, שזה קצת כמו ללכת אחרי גנרל. משה הוא הגנרל, המנהיג שלהם, וצריך לנסותם אם יקבלו את מנהיגותו או יעררו עליה.

צוואת הקב״ה לישראל לשוב מעמידה את משה רבינו כמנהיג ישראל

הקב״ה מוודא בזה שכלל ישראל יאמינו במנהיגותו של משה רבינו ע״ה כנביא החדש, שליח ה׳. נקודה זו חשובה מאין כמותה עבור ישראל כאומה החדשה, ולא רק לשעתו, לדור המדבר, אלא עבור כל הדורות הבאים שימשיכו להאמין ש״משה אמת ותורתו אמת״. כאן הם מגיעים לנקודה של ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״.

אחד מהי״ג העיקרים הוא מעמדה המיוחד של נבואת משה. הוא חלק בלתי נפרד מהאמונה שלנו בתורה ובה׳ מאחר והוא ממלא תפקיד כה קריטי. הוא האב-טיפוס של הנביא, הנביא המושלם שדרכו אנחנו לומדים להכיר את ה׳. הוא שליח ה׳, המדבר עם ה׳ פנים אל פנים.

אני רוצה להוסיף, שאף פעם לא היה לנו נביא כמשה רבינו, לא לפניו ולא אחריו או במקביל אליו. הוא מנהיג בעל חשיבות עליונה. לכן, כלל ישראל חייב לעבור את הניסיון הזה של אמונה במשה. הוא נציג ה׳ ואנחנו חייבים לבטוח בו ולמלא אחר הדרכותיו והוראותיו. עלינו לציית לכל דבריו.

משה אב הנביאים ונשאר עד סוף כל הדורות

הרבה פעמים בדור המדבר רואים שבני ישראל חלקו על מעשיו של משה. היו מרידות ותוצאות קשות, וזה למרות שרוב העם אכן קיבל אותו כמנהיג. ומי יכול לדמיין מה היה קורה לו היה מרד כולל, והיה ניסיון להדיח את משה לגמרי ח״ו? ובכל המרידות והקטטות משה התמודד יפה מאוד. הייתה לו את הסבלנות של ״עניו מכל אדם על פני האדמה״ כאיש הקדוש שהוא היה.

אמונתם בה׳ ע״י משה רבינו

וב׳מלא העומר׳ להמהרא״ל צינץ זצוק״ל בד״ה ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ כתב: ״איתא במדרש (ילקוט קמא), אם במשה האמינו, בה׳ לא כל שכן?! אם כן למה נאמר ובמשה… מיהו מצינו בגמרא (ב״מ צד ב) היכא דכתיב ו׳ משמע שניהם יחדיו ומשמע אחד בפני עצמו, אם כן הוה מצי לומר דאו או קאמר, דהאמינו במשה או בה׳. ולפי״ז קשיא ליה למדרש דא״א לומר דאו או קאמר, דאם האמינו במשה, בה׳ לא כל שכן?! א״כ מאי טעמא נאמר ובמשה? הו״ל לומר ומשה, ואין לומר שהאמינו או בזה או בזה, דהואיל במשה האמינו, בה׳ לא כל שכן! ותרוייהו קאמר.

או יאמר, ודאי קשה אם במשה האמינו בה׳ לא כ״ש? אלא באמת שכל האמונה שלהם הייתה ע״י אמצעות משה, כי קצר מצע שכלם מהשיג ולהבין במראות, וכמפורש בפסוקים שהיו ע״י משה, וא״כ כיון שאתה צ״ל שהכל ע״י משה, א״כ אפילו אין כתיב רק ויאמינו בה׳, אנו יודעין שהאמינו במשה, שמבלעדו לא תמצא ידם להשיג האמונה, ומה ת״ל ובמשה?״

ולענ״ד אפשר להביא ראייה לפשט השני של הגאון מפלוצק הנ״ל, דמצינו אחרי שלא ראו את משה כמצופה במשך יום אחד, והיו בלעדיו אפילו לכמה שעות, וכבר הגיעו למעשה העגל, ולא היה להם האמונה שהיה להם בהיותם עם משה, הרי שכל אמונתם תליא במשה רבינו.

לכך נאמר ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ ממש לפני שירת הים, ולפני מתן תורה נאמר ״גם בך יאמינו לעולם״! לומר שמשה רבינו עמוד האמונה לדור המדבר ולכל הדורות הבאים עד ביאת הגואל.

II

שילוב שירת הים בפסוקי דזמרה

בפרשתנו אנחנו קוראים על שירת הים. מעניין שאנחנו שילבנו את שירת הים בנוסח התפילה בכל יום, כחלק מפסוקי דזמרה.

רבים מהראשונים והאחרונים שאלו מדוע שירת הים נכללת בפסוקי דזמרה. עיקר פסוקי דזמרה זה ״אשרי״ ו״הללוי-ה״ מהתהילים של דוד המלך עד ״כל הנשמה תהלל י-ה, הללוי-ה״.

אנחנו אומרים פסוק זה פעמיים מאחר וזה הסיום המקורי של פסוקי דזמרה. מובן מדוע בדורות מאוחרים יותר הוספנו את ״ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן״ מאחר ואלו פסוקי שבח. אבל אז אנחנו מוסיפים ״וכרות עמו הברית״, המסתיימת ב״בתוך הים ביבשה״ וממשיכים ל״אז ישיר משה ובני ישראל״. איך ״אז ישיר משה ובני ישראל״ מתקשר לפסוקי דזמרה?

בפסוקי דזמרה אומרים פעמיים ״כל הנשמה״ ובשירת הים פעמיים ״ה׳ ימלוך״

״אז ישיר משה״ מהווה הסוף החדש של פסוקי דזמרה. לכן, מסבירים מפרשי הסידור, אנחנו חוזרים על הפסוק ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״ בדיוק כפי שאנחנו כופלים על ״כל הנשמה תהלל י-ה, הללוי-ה״. כדי לציין את סוף פסוקי דזמרה של פרקי ההללוי-ה, כך אנחנו חוזרים על ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״ כסיום החדש של השירה בפסוקי דזמרה.

״כי בא סוס פרעה״ – הוכחה על המשך פסד״ז

אבל יש לי קושי עם גישה זו. אם ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״ זה סוף השירה, אז למה אנחנו חוזרים על ״כי בא סוס פרעה״? עלה לי רעיון חדשני, ונראה לי שזה נכון (עצם עניין שייכות פסוקי ״כי בא סוס פרעה״ לפסד״ז יבואר להלן בפרשת יתרו).

הנה, בפסד״ז שבכל יום ויום אומרים ״ה׳ מֶלֶך ה׳ מָלָך ה׳ ימלוך לעולם ועד״, אך בימים נוראים, בפיוט ״יאדירו בקול״, אומרים מעבר לזה: ״ה׳ מֶלֶך״ כשבח מכת אחת של מלאכים ויצורים רוחניים, ״ה׳ מָלָך״ כשבח מכת אחרת של מלאכים ויצורים רוחניים, שבח ששתי הכתות ביחד משבחים ״ה׳ ימלוך״, ואז מרכיבים את כל השבחים ״ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד״. ודאי שבתפילה של כל יום, וכ״ש בפיוט הנ״ל, ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״ מורה על העתיד, אך האם זו המשמעות המקורית של הפסוק בשירת הים?? למען הסר ספק, להוי ידוע, שהפתגם המופיע בתפילות ופיוטים ״ה׳ מֶלֶך ה׳ מָלָך ה׳ ימלוך לעולם ועד״ אינו פסוק מהתנ״ך, אלא הוא הרכב מכמה פסוקים, כולל ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״ מפרשתנו. ההרכב הזה הוא עתיק וקדוש והתחבר בדורות הראשונים המוקדמים ברוח קדשם. ודאי לפי ההרכב הזה ״….ה׳ ימלוך לעולם ועד״ מכוון כלפי העתיד. אבל משמעות הפסוק בפרשתנו כשהוא לעצמו אינו מוגבל רק לעתיד אלא בא לומר שה׳ מלך מאז ולתמיד! לכך תירגם אונקלוס ״ה׳ מלכותיה קאים לעלם ולעולמי עלמיא״ שפירושו מלכות ה׳ עומדת לעולמים. ועיין ברמב״ן שם.

בשירה דפסוקי דזמרה, לאחר ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״ יש המוסיפים את התרגום, ״ה׳ מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא״. מדוע נכנס התרגום של ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״ לנוסח התפילה?

הטעם לאמירת ה׳ ימלוך בארמית

חשבתי על חידוש. ״ה׳ ימלוך לעולם ועד, ה׳ ימלוך לעולם ועד, ה׳ מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא״. אנחנו לא משלבים בדרך כלל ארמית בתפילה, בפרט כשמדובר בתפילה ביחידות.

יש סוגיה שלמה אם מותר בכלל לשלב ארמית, בהתבסס על התוספות ביחס להאם המלאכים מבינים ארמית. כאשר מתפללים ביחידות, אנחנו צריכים את עזרת המלאכים להעלות את התפילות שלנו לשמים. אז יש מחלוקת אם מותר לנו להשתמש בארמית בתפילה ביחידות ללא מנין. אני רוצה להציע שני דברים להבדיל בין ״ה׳ ימלוך״ של אז ישיר ובין ״ה׳ ימלוך״ דהפיוט של ״ה׳ מֶלֶך ה׳ מָלָך״:

האחד: צריך להבחין בין ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״ ד״אז ישיר משה״ לבין ״ה׳ מלך, ה׳ מלך, ה׳ ימלוך לעולם ועד״ במשמעות עתידית. ולכן אנחנו צריכים להביא את תרגום אונקלוס כדי להסביר שהמשמעות של ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״ זהה למשמעות של ״אמן, יהא שמה רבא מבורך לעלם ולעולמי עלמיא״.

״ה׳ מלכותיה קאים״, ממלכת ה׳ עומדת, ״לעלם ולעלמי עלמיא״, לעד ולתמיד. המשמעות אינה שה׳ ימלוך בעתיד בלבד. המשמעות היא לעולם, תמיד – היה, הווה ויהיה. כל הזמן. בגלל זה אנחנו צריכים לתרגם את זה ולהדגיש ״ה׳ מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא״.

אני רוצה לחדש ש״ה׳ ימלוך לעולם ועד״ אינו סיום פסוקי דזמרה, כפי שטרחו להסביר למה כופלים ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״, אלא עשינו הפסקה כדי להסביר שמשמעות ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״ היא לא לעתיד אלא לתמיד, ואנחנו מסבירים את זה דרך שניים מקרא ואחד תרגום.

כשנים מקרא ואחד תרגום

כשמתפללים ביחידות אי אפשר להגיד את י״ג מידות, ״ה׳ ה׳ א-ל רחום וחנון״, שאומרים במניין. יש מספר דרכים לאפשר אמירת י״ג מידות בכל זאת ביחיד, ויש כאלה שקוראים את י״ג המידות בטעמים כמו בקריאת התורה. באותו אופן, כשאנחנו אומרים ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״ אנחנו לא מסיימים את פסוקי דזמרה אלא אומרים שניים מקרא ואחד תרגום כאדם הקורא בתורה. אמרתי את הרעיון הזה בפני תלמיד חכם גדול והוא אמר, אתה צריך מקור כדי להגיד משהו כזה. אמרתי לתלמיד חכם אחר, והוא אמר, כיוונת לדעת האר״י ז״ל. ברוך שכיוונתי.

אנו מביעים בזה שאנו מכוונים היטב בתפילה

הסיבה שאנחנו אומרים ״ה׳ מלכותיה קאים לעלם ולעלמי עלמיא״ היא לא כחלק מהתפילה, אלא כדי להראות שיש לנו את הכוונה הנכונה. כשאנחנו אומרים ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״ בתפילה, בשירת הים, אנחנו יודעים מה המשמעות, מה אנחנו אומרים. לכן אנחנו אומרים את הפסוק פעמיים, שניים מקרא ואחד תרגום.

לכן, גם כשמתפללים ביחידות מותר להגיד את זה. אומרים ״ה׳ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד, ה׳ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד״, שזה שניים מקרא, ועכשיו אפשר להגיד את תרגום אונקלוס, ״ה׳ מלכותיה קאים לעלם  ולעלמי עלמיא״.

מהרא״ל צינץ

כחה של מצות לוויה

״ויהי בשלח פרעה את העם״. אומר המדרש ״בשלח״ זה לשון לוויה, כשעם ישראל יצאו ממצרים פרעה ליווה אותם! ומה הוא שכרו על הליווי? שיש מצוה בתורה: ״לא תתעב מצרי״, לא לבזות אותו, בשכר מצוות לוויה. אך צריך להבין מה הקשר בין הליווי של פרעה לפסוק זה. נראה את ביאורו הנפלא של מהרא״ל צינץ.

בגמרא במסכת סוטה נאמר על תקופת אברהם אבינו – שבשכר ארבע פסיעות שליווה פרעה את אברהם זכה שנשתעבד אחר כך בבני ישראל ארבע מאות שנה, והמהרש״א מבאר שבוודאי אין הכוונה שעם ישראל גלו למצרים בגלל הפסיעות שליווה פרעה את אברהם, אלא שבזמן ״ברית בין הבתרים״ נגזרה עליהם גזירת גלות, ובגלל הפסיעות שפרעה פסע, הוא זכה שהגלות תהיה אצלו במצרים, שעם ישראל יעבדו אצלו ולא אצל אומה אחרת.

מתחילה הפרשה ואומרת: ״ויהי״ מילה זו מבטאת לשון של צער ויי… הי.. ״בשלח פרעה את העם״. אוי וי.. גם הפעם פרעה ליווה את ישראל בצאתם, והוא עלול לזכות שוב שגם הגלויות הבאות שנגזרו על כלל ישראל יתקיימו אצל פרעה. לכן יש חשש ״פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה״ – אולי יזכה פרעה שוב שעם ישראל יהיו בגלות דווקא אצלו, ויצטרכו לחזור אליו למצרים.

החשש היה גדול מאד. ומה הציל את ישראל? החרטה של פרעה. הקב״ה ידע שפרעה עתיד להתחרט על כך ששילח את בני ישראל, ומי שעושה מצוה ומתחרט עליה – תוהא על הראשונות, מפסיד לגמרי את זכות המצוה, ולכן פרעה לא זכה שישראל ישתעבדו אצלו שוב. אבל, הוא כן קיבל שכר כלשהו על מצוות הליווי – את המצוה של ״לא תתעב מצרי״, כי פרעה קיים בנו מצוות ליווי.

בואו נלמד ונתבונן, אם כך מקבל גוי רשע פרס על מצות לוויה, כמה שכר גדול ועצום נקבל אנחנו על כל המצוות שנעשה. אמן.

ט״ו בשבט

התורה מתחדשת תמיד כמו העץ

כי הם חיינו ואורך ימינו: החודש נציין את ט״ו בשבט, ראש השנה לאילנות. התורה נקראת, ״עֵץ־חַיִּ֣ים הִ֭יא לַמַּחֲזִיקִ֣ים בָּ֑הּ״ (משלי ג, יח). עץ מחדש את עצמו כל שנה, וכך גם התורה מתחדשת כל הזמן, וגם לפני קבלתה, צוויתנו התורה לראות אותה כל יום כחדשה (רש״י על שמות יט, א).

התפתחות האדם כעין התפתחות העץ

התורה משווה את האדם לעץ – ״כי האדם עץ השדה״ (דברים כ, יט). רציתי להעיר על כך שכאשר העץ נוצר, הוא מתחיל עם טבעת אחת בגזעו ואז כל שנה נוספת בגזע העץ עוד טבעת. תופעה זו של צמיחת טבעת חדשה מורה שהעץ מחדש את צמיחתו מדי שנה, וזה מה שאנו חוגגים בראש השנה לאילנות שחל בט״ו בשבט. אפשר ללמוד על שנות העץ ממספר הטבעות בגזעו, להתרשם מאיכותן ועוד. בעוד בני אדם אינם מוסיפים טבעות, אנחנו מוסיפים, עם הגיל, שכבות של ניסיון. עם זאת, במרכז האדם נמצא הילד, בדיוק כמו בטבעת הראשונה בגזע העץ.

עיקר יסודות האדם נבנים בצעירותו ובנערותו

במרכז יש תמיד את הילד, את הנער, כשהוא היה צעיר. זה נכון גם אצל בני אדם מבוגרים. המרכז שלנו זה הילדות שלנו. אנחנו אף פעם לא מאבדים את זה. יש התחדשות, יכולת להפיק מאיתנו את הכח הזה של רעננות נעורים, לראות את העולם כל יום מחדש כאילו אף פעם לא ראינו אותו קודם. עם יציאת מצרים והכוח של ״החדש הזה לכם״ אנחנו ניגשים לחדשנות האולטימטיבית הזאת. במהלך 49 ימי העומר, אנחנו מתקנים את השקיעה במ״ט שערי טומאה, וביום ה-50 מקבלים את החדשנות הנצחית של ה״עץ חיים״ ואנחנו הופכים לעץ השדה.

פירות ה״אדם עץ השדה״

״אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב ׳כי האדם עץ השדה׳ (דברים כ, יט), וכי אדם עץ שדה הוא, אלא משום דכתיב ׳כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת׳ (שם), וכתיב ׳אותו תשחית וכרתָ׳ (שם, שם, כ). הא כיצד, אם תלמיד חכם הגון הוא, ׳ממנו תאכל ואותו לא תכרות׳, ואם לאו, ׳אותו תשחית וכרתָ׳״ (תענית ז א).

נמצא שתלמיד חכם הגון נמשל לעץ עושה פרי, ודברי התורה שמתחדשים ע״י הם ״הפירות״ שלו. וכמו שאסור לכרות עץ עושה פרי כך גם תלמיד חכם מובטח שתורתו תגן עליו.

אך אין זה בבחינת ׳פירות בלבד׳, אלא הרבה מעבר לזה – יש פירי פירות ופירי פירותיהן עד סוף העולם. כיצד? תלמידיו של הת״ח אוכלים ׳פירותיו׳ ובזה שמפנימים את תורת רבם הרי זה כאילו שנשתלים הגרעינים הטמונים ב׳פירות׳ הרב ולאחר מכן נעשים בעצמם ׳עצי פרי׳ שמפיקים עוד ׳פירות׳ משלהם דהיינו חידושיהם ותלמידיהם, וכן הלאה עד עולם. נמצא שתלמיד חכם הוא בבחינת ״עץ חיים״ ממש בזה שפירותיו עושים פירות שעושים פרות בצמיחה נצחית, הניטעים בגן עדן, וזה סוד ״חיי עולם נטע בתוכנו״.