הרי מדברי השפת אמת, שכאשר לא נוטעים בשמיטה, דומה לזה שלא עובדים בשבת, "כי ביטול כל המלאכות הן הן קיומו של עולם".

ובדומה לכך, הימנעות מנטיעות בשמיטה מביאה ברכה לכל שאר השנים. יוצא לפי דברי השפת אמת, דכאשר אני נותן לכם, ארץ ישראל היא מתנה שניתנת לבני ישראל כל העת, ויתן לך האלוקים יתן ויחזור ויתן, ארץ ישראל היא מתנה המחדשת את עצמה, ומתקבלת כל פעם מחדש, השפת אמת קושר זאת לשמיטה שהיא בבחינת שבת, אלא שאני הוספתי שהתחדשות נתינת הארץ שאכן בא מכוח שמיטה כדברי השפת אמת אך כוח ההתחדשות של שמיטה נובעת וקשורה להתחדשות התמידית של נתינת התורה וזה עומק "עניין שמיטה אצל הר סיני" מצוות שמיטה נבחרה לגלות על כל מצוות התורה שנאמרו כללותיהם פרטיהם ודקדוקיהם מסיני בגלל שמצוות שמיטה סופגת את כוח ההתחדשות התמידית של נתינת התורה. והמשכיל יבין שבשורש הכל אחד בסוד "דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל“. דבריו הקדושים ומה שנראה לעניות דעתי עולים בקנה אחד ומשלימים זה את זה.

ע"י שמיטה מובטח לנו שנשב בבטחה בארצנו

בתוה"ק בפרשתינו (כה, ד) ,"וּבְכֹ֖ל אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֑ם גְּאֻלָּ֖ה תִּתְּנ֥וּ לָאָֽרֶץ."

ובשפת אמת ביאר הפסוק כמין חומר, ארץ היא מלשון רצון. ולכן ארץ אחוזתכם מעה הנכונות לאחוז במקור החיים שהוא ה' יתברך. הנכונות לאחוז בה' מביאה לגאולה פנימית כאשר פנימיות האדם משתחררת, וכך ממשיך הפסוק "גאולה תתנו לארץ" הרצון נגאל.

ברצוני להוסיף, שבפסוקים הסמוכים לזה, אמרה תורה, ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח." ובחזקוני: "וישבתם על הארץ לבטח – בשכר שימור מצוותי ולא תירא להיות גלוי ממנו." "וישבתם לבטח עליה – כי הארץ תתן כוחה לכם." הארץ תתן את כוחה לכם ולא לאויביכם.

ובספורנו על הפסוק "וישבתם על הארץ לבטח – שלא תגלו ממנה." הרי אנו רואים את החשיבות הרבה של שמירת שמיטה, לעניות דעתי, זה כמו להידבק בה' יתברך ומובטח לנו ביטחון בארץ.

אי"ה, שלכולנו יהיה את הרצון והתשוקה להידבק בה' יתברך. כפי שאומר השפת אמת, "נפתח הפנימיות ובא גאולה במהרה בימינו אמן סלה.

פרשת בחוקותי

אחדות ישראל חיונית לישיבת עם ישראל לבטח בארץ ישראל

וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃

וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם (ויקרא כו, ה-ו)

ופירש הרמב״ן: ונתתי שלום בארץ – "שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו."

ובאוה"ח הק': ונתתי שלום בארץ – "צריך לדעת למה הוצרך לומר זה אחר שכבר אמר וישבתם לבטח, ואולי שיכוין על עם בני ישראל עצמם שלא יהיה להם פירוד הלבבות שיטע ה' ביניהם שלום וריעות."

ונלענ"ד בביאור דבריהם הקדושים, שה' רוצה שישראל ישכון בשלווה בארץ אבל קודם כל צריך להיות אחדות בין בני ישראל ורק אז יכול להיות שלום ושלווה בארץ. הגורל של בני ישראל קשור בארץ ישראל. אם יהיו לנו יחסי שלום ואחווה בינינו, גם נשיג קשר הדוק וחזק עם ארצנו. אם אנחנו מקיימים רצונו ומצוותיו של הקב״ה ויש שלום בינינו רק אז השכינה תשרה בארצנו, ממש דוגמת השלום בית בין איש לאשתו שהשכינה שורה ביניהם. ובזה מובן היטב למה הגלות הארוך והמר הזו בעוון שנאת חינם.

מעבר לשלום ואחוה ביננו יש גם התחייבויות כלפי ארץ ישראל

אך אנו גם חייבים לקיים את התחייבויותינו לארץ ישראל על ידי קיום מצוות שמיטה. כאשר אנו מקיימים את המצוות ונמצאים באחדות עם אלוקים ובינינו אנו נמצאים במצב של שלום וזה גם שלום עם ארצנו. אם ח"ו אנו מורדים ולא מקיימים את מצווה של שמיטה אז "נתפרדה החבילה" ומתחיל תהליך של מתח ופירוד מהארץ ופיזור ביננו לבין האומות

חומר מצוות שמיטה

אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הׇשַּׁמָּ֔הֿ וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ.

כׇּל־יְמֵ֥י הׇשַּׁמָּ֖הֿ תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ: (ויקרא כו, לד-לה).

רש״י – ״אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה״– ״שִׁבְעִים שָׁנָה שֶׁל גָּלוּת בָּבֶל, הֵן הָיוּ כְּנֶגֶד שִׁבְעִים שְׁנוֹת הַשְּׁמִטָּה וְיוֹבֵל שֶׁהָיוּ בַּשָּׁנִים שֶׁהִכְעִיסוּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְצָם לִפְנֵי הַמָּקוֹם…״

וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר (ויקרא כו, מב).

כתב ב׳מוסף רש״י׳: ״והארץ אזכור – אזכרנה שלא להניחה ביד ערלים טמאים, כי אם ביד הכשרים, לפי שהארץ עצמה אינה יכולה לסבול עליה איש טמא, כמו שבע אומות…״

אנו רואים שלקיום מצוות שמיטת הארץ יש חשיבות עליונה, והפרתה עלולה לגרום לנו לצאת לגלות מארצנו.

איפה אנחנו מוצאים את השורש לזה?

שמיטה בסוד שבת

בפרשת ״בהר" מיד בפסוק השני כתוב: "דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה'" מצוות שמיטה נבחרה ללמדנו שכמו ששמיטה נאמרו כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני אף כל המצוות נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן בסיני. וצריך עיון למה נבחרה מצוות שמיטה לזה?

ונלענ"ד לבאר, שבמצוות שמיטה זו משתמשת התורה באותו ביטוי ״שבת לה'״ דוגמת השבת של מעשה בראשית. וכד נעיין בהמשך הפסוקים בפרשת משפטים נראה דבר נפלא:

ושש שנים תזרע את־ארצך ואספת את־תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן־תעשה לכרמך לזיתך ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבֹת למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן־אמתך והגר (שמות כג, י-יב)

הרי מצוות שמיטה ומצוות שבת נאמרו ברצף ובשניהם יש את אותה מבנה של "שש שלנו – והשביעי להשי"ת".

רש״י אומר ״שבת לה'" – לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית״ כיום השבת. הרמב"ן מוסיף ״…ועל כן החמר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וחייב הגלות עליה… מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא".

היחסים שלנו עם הארץ משקפים את מערכת היחסים שלנו עם ה' יתברך. אם נפעל לפי החוקים והמשפטים שלו ית' אז השי"ת עוזר לנו במערכת היחסים שלנו בינינו ומבטיח שלום בארץ. מצד שני, אם לא נקיים את מצוותיו בכלל, ובמיוחד את מצוות שמיטה המייצגת את האמונה שלנו בה' הנותן לנו את כל צרכינו, שהוא ממש כנגד אותה האמונה שאנחנו מביעים בשביתת השבת, שהוא ית' הבורא היחיד המספק כל צרכינו, אז אנחנו הורסים את מערכת היחסים לא רק בין ה' לבינינו אלא גם עם הארץ. כתוצאה מכך בסופו של דבר יש גלות מהארץ ופיזור ביננו לבין האומות.

כל ספר ויקרא נאמר ברצף בסיני

כתב הרמב"ן וז"ל "…ועשו המשכן והשלימו מלאכתו. וכאשר הוקם, מיד (ויקרא א, א): "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד", ממשיך הרמב"ן (שם פסוק ב): "וצוהו בקרבנות ובכל תורת כהנים, ומשה צוה הכל אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל מיד וכאשר השלים אמר להם: עוד צוה אותי השם בהר סיני לפרש לכם השמיטה והיובל ולכרות לכם על כל המצוה והמשפטים ברית חדשה באלה ובשבועה."

נמצאנו למדים מדבריו הק' שכל תורת כהנים נאמר מיד לאחר הקמת המשכן. כך ספר ויקרא מפרשת הפתיחה "ויקרא אל משה" ועד סיום התוכחות בפרשת בחוקתי האחרונה "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (כו, מו) כולן הוראות שקיבל משה כאשר הוא היה בהר סיני.

סיום ספר ויקרא שופך אור על ההמשך לספר במדבר

כעת אנו משלימים את ספר ויקרא ועוברים לספר במדבר. כשאנחנו חושבים על מסעות של ארבעים שנה במדבר, אנחנו חושבים שהסיבה היחידית היא החטא לשון הרע של המרגלים. אך כשסיימנו את ספר ויקרא ולמדנו מהתוכחות על הפגם הגדול של אי שמירת שמיטה שגורמת גלות מהארץ, אנו יכולים לראות הקבלה לחטא המרגלים מכיוון אחר, שחטאם היה חוסר אמונה שהשם ית' יעזור לנו להתגבר על הקשיים בארץ. בשני המקרים אנו גולים מהארץ, או נמנעים מלהיכנס פנימה ונאלצים לשוטט חוצה לה, במדבר.

אלמלא החטא תקופת ספר במדבר היה פחות מחודש ולא ארבעים שנה

וַיְדַבֵּ֨ר הֹ׳ אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃" (במדבר א, א).

ויש להבין הטעם למה התורה מציינת בפסוק הראשון של ספר במדבר הזמן והמקום, שהי׳ באחד לחודש השני בשנה השנית ובמדבר סיני.

בעוד שהחזקוני לא מתייחס לשאלה הזו בפסוק זה, אולם בסמוך על פסוק ב "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" כתב וז"ל "לפי שבתוך עשרים יום ייסעו ללכת לארץ ישראל." אומר החזקוני שבעוד עשרים יום, כלל ישראל ילכו לארץ ישראל. וכמבואר בקראי דפרשת בהעלותך, (פרק י, יא) "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים לחדש וגו', ושם כתיב: ״נוסעים אנחנו אל המקום וגו'." (פסוק כט). לכך כתבה התורה את הזמן והמקום כדי שיכינו את עצמם לזמן מדויק לעזוב את מדבר סיני.

לפיכך, בפרשת בהעלותך כאשר כלל ישראל מתכונן לנסיעה לארץ ישראל, צריך נקודת יחס בתחילת חומש במדבר כדי שנדע שכלל ישראל היה אמור לעזוב את מדבר סיני בעוד עשרים יום בלבד, וללכת ישירות לארץ ישראל, ולפי רש"י משה רבנו היה אמור גם להיכנס איתם לארץ, עד שחטאו כלל ישראל.

סדר המסע והחנייה במדבר עם הדגלים והפקודים של "החיילי אורייתא וחיילי משכנא" (זוהר) היה בסוד "כל יוצא צבא", ה' הכין את כלל ישראל למסע עם הארון לפניהם, דוגמת יציאה למלחמה, לכבוש ולהיכנס לארץ ישראל. זו רק השנה השניה ליציאתם ממצרים, וכבר היינו מוכנים לירושת הארץ עם משה רבינו, ואילולא שחטאנו, לא היינו תקועים במדבר ארבעים שנה.

ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים והשב את העבודה לדביר ביתך וקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ ונתחייב בכל המצוות התלויות בארץ ובשבת הארץ ונשוב לקיימם בכל הלכותיהם כראוי מתוך שחברים כל ישראל, ונאמר אמן.

מהרא"ל  צינץ

פרשת בהר

בתוה"ק בפרשתינו "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'." המהרא"ל צינץ מבאר באופן נפלא, קשר וסמיכות הדברים של איסור עבודה זרה, לשמירת שבת, עפ"י מה שאמרו חז"ל (שבת קיח, ב) "כל המשמר שבת כהלכתה מוחלין לו עוונותיו ואפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש." ובזה מבאר סמיכות איסור עבודת אלילים לשמירת שבת, דשמירת שבת יכולה לכפר אף על עבודת אלילים, ובכדי שלא יחשוב האדם שאם מקפיד שלא לעבור איסורי עבודה זרה, פטור משמירת שבת, לכן אחר איסורי עבודה זרה אמרה תורה "את שבתותי תשמרו" – צריך לשמור שבת כי חילולה חמור כמו עבודת אלילים. הרי דהשבת יש בכוחה להוציאנו מהגלות ולבנות את בית המקדש, וכל שכן הוא, שיש בכוחה להגן על בית מקדש שכבר קיים, וזה מה שהפסוק ממשיך ואומר, לשמור שבת "ומקדשי תיראו" – תפחדו מכך שתוכלו לאבד את המקדש ולכן תשמרו שבת. "אני ה'" – כי שביתת שבת מורה על מציאות ה' ואמונת בריאת יש מאין ועפ"י הגמ' הנ"ל הראנו למה בפרשת כי תשא, "ושמרו בני ישראל את השבת" מגיע ממש לפני חטא העגל. ה' נותן לכלל ישראל את הרפואה לפני המכה. בפרשה הבאה, "ויקהל", משה יורד מההר ביום כיפור עם הלוחות השניים, ומה הוא עושה? מלמד את ישראל הלכות שבת. הוא רוצה שכלל ישראל יעשו תשובה על חטא העגל, ושמירת שבת זו הדרך לעשות תשובה על עבודה זרה ולקבל כפרה.

---

פרשת בחוקותי

בפרשתנו יש את התוכחה שבא בעקבות עוונותינו ר"ל וביניהם עוון ביטול מצוות שמיטה. אורך הגלות הוא בכדי לקיים "אז תרצה הארץ שבתותיה כל ימי השמה…" להבין את חומר מצוות שמיטה ולמה היא נקראת "שבת הארץ" כאילו הארץ עצמה שובתת, ולא רק ישראל שובתים מעבודת הארץ, נפנה לדברי רבינו הגאון הקדוש מפלוצק המהרא"ל צינץ זי"ע.

פרשת בהר מתחילה במצוות שמיטה, ה"שבת" של הארץ. כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (פסוק ב): … והתורה הקדושה ממשיכה ואומרת: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר (פסוק ד). ואנו רוצים להבין, מאחר שהתורה הולכת ומפרטת את מצות השמיטה, א"כ למה נאמר בפסוק הראשון "ושבתה הארץ?"

רבינו המהרא"ל מבאר שהפסוק הראשון איננו מדבר על המצוה שלנו לשבות בשמיטה, אלא שארץ ישראל עצמה שובתת בשבת שלה שהיא שנת השמיטה. והפסוק מסביר שאמנם בזמן שעם ישראל לא היו בארץ, היא לא שבתה בשבת, אך עתה שעם ישראל יהיו בארץ תשרה עליה קדושה עצמית, ולכן היא מצד עצמה תקיים מצות שבת.

ומטעם זה נסמכה מצות שמיטה להר סיני, שהרי גם הר סיני היה הר ככל ההרים, ובזמן מתן תורה קיבל ההר קדושה עד כדי שהיה אסור לעלות אליו, ואחרי כן פקעה הקדושה. וכך הארץ בלי עם ישראל היא אדמה רגילה, אבל כשעם ישראל נמצאים בארץ ישראל, היא הופכת קדושה ושובתת בשבת.

ומוסיף המהרא"ל שהארץ שובתת מכח עצמה. שהרי ידוע כי גם אם חס ושלום לא יקיימו ישראל את מצות השמיטה, הארץ תשבות על כרחם. וכפי שנאמר בפרשת התוכחה שאת השמיטות שביטלו בארץ ישראל היא שבתה בזמן הגלות: כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה, כי הארץ עצמה מקיימת מצות שביתה מכח קדושתה.

נדייק עוד מילה אחת בפסוק : שבת לה'. הפסוק מדגיש שהשבת תהיה לה' וזאת למרות ששש שנים תזרע שדך וגו' ולכן הרי לטובת השדה נכון להשאיר אותה בורה למשך שנה כדי שתאסוף כוחות, וכדרך החקלאים, בכל זאת מצוה אותנו התורה שארץ לא תשבות מחמת כן, אלא שתשבות שבת מפני קדושתה, ולכן ממשיך הפסוק ומזכיר גם את הכרם: ושש שנים תזמור כרמך – כידוע שבאילנות לא נהוג לתת להם מנוחה מידי כמה שנים אלא הגפן נותנת פרי כל שנה ושנה. אם כן הגפן מלמדת אותנו על השדה: כשם שהגפן תשבות רק משום מצות שבת ולא לתועלת חקלאית, כך שביתת השדה תהיה בגדר שבת לה'!