היינו שבאמת, המלאכה הייתה דים, ומילת ״והותר״ על המביאים. הם הביאו בכל לבם וזכות תרומתם לא הייתה רק ״דים״ כפי המלאכה שאפשרו, אלא ״והותר״, ומה שהיו מרבים להביא כנ״ל היה ביטוי של נדיבות לבם, וזה היה המותר! במילים אחרות: ה׳ מסתכל לא רק על מה שהבאת בפועל אלא גם על מה שרצית להביא.

המהרא״ל צינץ – השכר כפי הכוונה

והמהרא״ל צינץ ביאר, שהיו אנשים שרצו לתת יותר או פחות, וה׳ הביט ללב כל אחד, וזוהי עבודת הלב. וביאר דזו ה״נדבות לב״ כפי שכתבו חז״ל (מנחות קי א) ״אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים״, כי מחשבה טובה מצרף הקב״ה למעשה, לכן מי שהיה בליבו לנדב הרבה, רק שלא הייתה ידו משגת ולא היה לו מנין – אף הוא בכלל המביאים.

ואי״ה נבנה את המקדש במהרה בימינו על ידי הכוונות והמחשבות הטובות שבלבנו. כל רצוננו לבנות את בית המקדש ולהחיש את ביאת המשיח במהרה בימינו. ה׳ ישמע לזעקת ליבנו ויצרף מחשבה למעשה, אמן כן יהיה רצון.

פרשת פקודי

I

בתוה״ק בפרשתנו: ״אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן״.

גם כאשר ספרו נדבת המשכן חלה עליו הברכה

בשפת אמת (פקודי תרל״א) הביא המדרש ״איש אמונות רַב ברכות״ כו׳, דבא ליישב כי במנין אין הברכה שולט. וכן הוא בזוהר הק׳ ״שכיון שהיה על פי משה היה ברכה במנין גם כן, והעניין כי כל ריבוי הוא למטה כמו שכתוב בספר הישר״ וכו׳. עיי״ש.

וביאור דבריו נראה, דהקב״ה אומר למשה רבינו לחשב את כל הזהב, כסף, כלים, כל מה שניתן למשכן, כך שיהא ידוע לכל מה בדיוק יש במשכן, ותו לא יחששו או יחשדו את משה רבינו שמא לקח משהו לעצמו, ח״ו!

אולם מצד שני, היאך התירו למנות ולספור, הא אמרו חכמינו דאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכן הוא גם בממון, ובבני אדם, ואין בזה ברכה, וגם מביא לידי עין הרע, ר״ל?

מכח אמונה ממשיכים ברכה

וביאור תירוצו של השפת אמת, דכאשר משה רבינו סופר ומונה יש בזה ברכה, והוא מכח האמונה, וכל מעשה שעושה שמחובר למקור ע״י האמונה, אמונה מושכת מהמקור ומביאה למטה קדושה וברכה.

וביתר ביאור יש לומר, דהנה כמות היא חומרית, ואילו הקדושה מופשטת ומחוץ לכל מושג של ריבוי אלא היא באחדות שענינה הפוך מריבוי, שהאחדות היא צמצום וריכוז. הקדושה היא איכות והחומר הוא מושג של כמות. יוצא איפוא שהחומר לעומת הקדושה הוא ככמות לעומת איכות. לכאורה הקדושה שוללת כמות ומונעת מלהגיע ל״רַב ברכות״.

דבר שבקדושה אינו תופס מקום או מספר

אמונה היא הגשר, היא הצינור שע״י הקדושה יורדת לתוך העולם החומרי מבלי לשלול אותו. האמונה מורידה את הקדושה מעולם האחדות לעולם הזה של כמות, ואז באים יתרונות הקדושה שאינה בגדר מספר ומשפיעים ברכה בתוך הכמות. משה רבינו עשה זאת באופן מושלם. לכך מביא המדרש דוקא את הפסוק ״איש אמונות – רב ברכות״ ודפח״ח.

חודש ניסן – חודש החידושים

על פי דבריו של השפת אמת במקום אחר (בא תרל״ב), לכך דווקא בראש חודש ניסן הוקם המשכן, כי עניינו של חודש ניסן הוא ״החודש – החידוש הזה לכם״ וכל עניינו של המשכן היה לחדש שהקדושה והרוחניות מהשמים מעל ישכנו למטה בעולם הגשמי.

II

ביאור היאך הוקם המשכן

״ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו״ (מ, יח), אבל בפסוק לעיל (יז) נאמר ״הוקם המשכן״. האם משה הקים את המשכן או שהוא הוקם מעצמו?

צער משה רבינו על שלא השתתף בעשיית המשכן

במדרש, משה רבינו היה מיצר על אשר לא נשתתף עמהם בעשיית המשכן. אמר לו הקב״ה, לפיכך הנך מקים המשכן, ויראו כל ישראל שאם אין אתה מרים המשכן, שוב אין לו קיום לעולם.

כשנשלם המשכן והיה משקלו כבד מאוד, אמר לו הקב״ה ״ויקם את המשכן״, ואמר לו משה: אין בידי הכוח לעשות כן, אמר לו: עשה כאילו שהנך מרים המשכן, ולכל אדם הרואה, הרי זה נראה לעיניים כאלו משה הקימו, אבל האמת היא כי ״הוקם המשכן״, ה׳ הקים אותו, אבל בעיני המתבונן נראה שמשה עשה זאת.

ע״י תפילת משה ירדה שכינה על המשכן

לזה התפלל משה, ״תפילה למשה… ויהי נועם ה׳ אלוקינו עלינו ומעשי ידינו כוננה עלינו״ וכו׳, וע״י התפילה הוריד את השכינה, ולכך גם אנו אומרים עד היום לפני כל מצווה ״ויהי נועם״, דהקב״ה נמצא בכל מקום, אבל צריך מקום מסוים כדי לשכון בין בני ישראל דווקא, ותפילתו של משה רבינו הפכה את המשכן למקום הזה.

ונראה לי להוסיף, דיובנו בזה דברי חכמינו ז״ל (שבת כב ב), נר מערבי שאינו כבה לעולם נמצא מחוץ לפרוכת כדי להראות שהשכינה שורה שם כל הזמן.

III

הענן דהיינו השכינה הוא לעיני כל ישראל

הפסוק האחרון של פרשתנו, ״כי ענן ה׳ על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם״. כיצד מסתיים ספר דברים? לעיני כל ישראל. הענן בפרשה שלנו זו השכינה. לעיני כל ישראל בספר דברים מתייחס לאותות ולמופתים.

השכינה דומה לנר המערבי. הענן עולה, אבל כאשר הענן נמצא מעל אוהל מועד, כלל ישראל לא נוסע. הענן הוא המנחה והמנווט שלנו.  אנחנו מובלים על ידי ענן הכבוד יומם ועמוד האש בלילה.

פרשת החודש

החודש הזה לכם – שורש השראת השכינה בישראל

"החודש הזה לכם ראש חודשים…" (שמות יב, ב) "אחז"ל לא היה צריך התורה להתחיל כ"א מהחודש הזה שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בנ"י, ובמצווה ראשונה זו נכללו כל המצוות" (שפת אמת, תרס"ב).

המצווה הראשונה בתורה שאנחנו מקבלים כאומה מעניקה לבני ישראל את הכוח לקבוע את החודש, ובזה קובעים את המועדים. אנחנו קובעים את התאריכי הייעוד שלנו, הימים הטובים.

זו המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל, כפי שכתב ברש"י הראשון על התורה בפרשת בראשית. זו מצווה חיונית, שורשית, כיוון שהיא מיפה את כוחם של בני ישראל לקבוע את התאריכים של החגים. "החודש הזה לכם" מעניק להם שליטה על לוח השנה שלהם ועל ידי כך על כל הגורל היהודי בידם, דרך הסמכות של הסנהדרין על פי עדות, מתי כל חודש מתחיל. לאחר קבלת העדות, הסנהדרין קובעים את תחילת החודש, ובמקרה הצורך מוסיפים חודש וקובעים שנה מעוברת. על ידי קביעת החודשים של לוח השנה העברי הרבנים קבעים את התאריכים של החגים. ראש חודש ניסן קובע מתי יחול הפסח, וראש חודש תשרי קובע  מתי יחול ר"ה, יום כיפור (ראה את המחלוקת המפורסמת בין רבן גמליאל ורבי יהושע בחישוב מתי יוצא יום כיפור, במסכת ראש השנה פרק ב משנה ט) וסוכות. זו אחריות חשובה המוטלת על הסנהדרין לקבוע בצורה נכונה מתי יחולו החגים. לוח השנה שלנו לא נקבע בשמים. הוא נקבע על ידי בני ישראל. "החודש הזה לכם".

ישנה גמרא מעניינת בסנהדרין (מ"ב ע"א): "ואמר רב אחא בר חנינא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה כתיב הכא (שמות יב, ב) החדש הזה וכתיב התם (שמות טו, ב) זה א-לי ואנוהו". הפסוק "זה א-לי ואנוהו" הוא בשירת הים. "זה א-לי" – מצביעים על השכינה ואומרים – זה א-לי. לומדים מגזירה שווה זה-זה שיש התגלות השכינה כאשר מקדשים את החודש כראוי ובזמנו.

חשבתי, למה קידוש וברכת החודש חשוב כהתגלות השכינה? ועלה בדעתי שיש בזה טעמא רבה מאחר שבזמן שבית דין של מטה, הסנהדרין, קובע את ראש החודש כראוי, בזמן הראוי, הבית דין של מעלה, בשמים, מסכים לקביעות שלהם. מכיוון שיש הסכמה ממעלה, השכינה נוכחת כאן, בארץ, בתוך הסנהדרין בזמן קבלת ההחלטה שמשפיעה על תאריכי החגים. אנחנו, בני האדם, מקבלים החלטות אלו, וה' לא רק מייפה את כוחנו לעשות זאת, אלא שכינתו ית' בתוכנו ממש באותו עת. השכינה נוכחת ומסייעת לקביעה שלנו כמו הנפק על השטר.

ובזה מובן למה "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אהל מועד". היום הזה, בפרשת שמיני, הינו יום השמיני לאחר שבעת ימי המילואים, הוא ראש חודש ניסן. אז השכינה יורדת לשרות בין בני ישראל, "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" ממש כמו שהשכינה נמצאת ביננו ע"י מצוות "החודש הזה לכם" שנאמרה בר"ח ניסן.

החודש הזה לכם – כח החידוש

הקב"ה נותן לנו כוח על הטבע, כוח החידוש. הקב"ה נתן לנו את השליטה על הזמן, ובכך שליטה על הייעוד שלנו, וזה סוד ההישרדות שלנו ונצחיות כלל ישראל. יחד עם הגאולה בפרשה זו כלולות כל הגאולות.

"החודש הזה לכם ראש חודשים" כח החידוש. הכול תמיד חדש וייחודי. כמו שהכוח להכריז על החודש החדש מעולם לא פג, ויש לנו לוח שנה המתחדש גם בגלות, כך לא פג הכוח שלנו לחדש בכל דבר, וזה מה שמחזק אותנו בגלות.

במצוות יש את כוח ההתחדשות בכל עת וזמן

ככה אנחנו שורדים וממשיכים הלאה. אנחנו לא מתמקדים על העבר, על ההפסדים שלנו, ולא על כל הטרגדיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות את זה. אם נעשה זאת נשקע בחול טובעני של צער, חס ושלום.

כל כך הרבה אנשים חוו הפסדים גדולים במהלך השואה. הם היו חייבים להמשיך קדימה. הם היו חייבים להתחתן מחדש ולהקים משפחות חדשות. זה אנחנו, כלל ישראל, משעבוד מצרים והלאה עד עולם. אנחנו לא יכולים להתמקד על העבר, אנחנו חייבים להתקדם להתחלות חדשות.

מתנה להישרדות נצחית

באמצע מגילת איכה (ג, כב-כג) ישנם שני פסוקים זה לצד זה. אנחנו אומרים תמצית אותם הפסוקים כל יום בנוסח התפילה. כתוב: "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו", תמצית פסוק זה בברכת מודים בשמו"ע. ו"חדשים לבקרים רבה אמונתך", בכל בוקר הכל מתחדש, גדולה האמונה שלנו בך ה', ותמצית פסוק זה במודה אני שאומרים ממש חדשים לבקרים.

כוח המזל של חודש ניסן

איתא בהגדש"פ "יכול מראש חודש? ת"ל ביום ההוא. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום? ת"ל בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". להבין את ההו"א של חז"ל הזה יש לבאר שכשם שחודש אדר כבר מתחילתו הוא זמן של מזל ושמחה, כך בחודש ניסן, החל מראש חודש ניסן, הוא זמן של גאולה.  בשנה מעוברת, כאשר יש שני חודשי אדר, פורים נקבע באדר ב' כדי שיסמכו גאולה לגאולה. וכך רואים שכל התקופה של אדר וניסן קשורה לגאולה. אדר מתאפיין לא רק בשמחה אלא גם כחודש של ניסים נסתרים המוליכים לגאולה. המעבר מאדר לניסן הוא המעבר מניסים נסתרים וגאולה נסתרת, שהרי "אכתי עבדי דאחשוורוש אנן", לניסים נגלים וגאולה שלמה הנראת לעיניים. ואיתא בחז"ל ש"ניסן" מלשון ניסים.

ראש חודש ניסן הוא בעל חשיבות גדולה. הגאולה החלה עם קבלת המצווה הראשונה, "החודש הזה לכם". כאשר קיבלנו בעלות על לוח השנה שלנו, ובזה ראשית השליטה בגורל שלנו. גרעין כל הגאולות נזרע בראש חודש ניסן, זה של גאולת מצרים, וגם של כל הגאולות עד הגאולה העתידה שתהיה במהרה בימינו, שהרי בנבואת "החודש הזה לכם" שניתנה למשה ואהרן באה הבשורה על גאולת מצרים בפרטות עם כל הלכות הפסח לשעתו, ולדורות. הרי שבראש חודש ניסן יש התעוררות כח הניסים והגאולה, זה מזלו של החודש, אנחנו מכירים את הגמרא בראש השנה (י ע"ב) לפיה רבי יהושע אומר שהעולם נברא בראש חודש ניסן, ומוסיפה הגמרא שם, "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". לא נאמר מתי בחודש ניסן ניגאל. לא נאמר שבעתיד משיח יבוא בי"ד בניסן. לא נאמר רק שבחודש ניסן נגאלנו, אז היתה הגאולה ממצרים, ובניסן עתידים להיגאל. הזמן, החודש, קשור לבריאת העולם. לפי רבי יהושע העולם נברא בא' בניסן ו"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל". וא"כ שפיר "יכול מראש חודש" שכבר מתעורר מזל חודש ניסן עם כל כח הניסים והגאולה, אלא "ת"ל בעבור זה – לא אמרתי אלא בשעה שיש פסח מצה ומרור מונחים לפניך".

ענין שבת – פרשת החודש

פרשת החודש מצוינת בשבת, ושבת היא תמיד מקור הכוח וההשפעה על מה שקורה במהלך השבוע. וכך כוח הגאולה ופסח כולו נובע מהשבת הזו, שבת החודש. כשאנחנו מברכים את ראש חודש ניסן ומצפים לביאת החודש המיוחד הזה, וביאת ראש חודש, תחילת החודש המיוחד ותחילת הגאולה שלנו, אותה נשחזר בליל הסדר.

מהרא״ל צינץ

פרשת ויקהל

״וַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים״ (לה, כב).

ולשון ״על״ לכאורה קשה שהיה צריך להיות כתוב ויבואו האנשים ״אל״ הנשים.

קושי זה מתורץ על פי ההסברה של המהרא״ל צינץ זי״ע שכידוע הנשים לא חטאו בעגל בגלל שהן גדולות מהאנשים באמונה, כידוע.

האנשים שנכשלו בעגל לקטנות אמונתם היו צריכים לחזור בתשובה, ובניית המשכן היא תיקון לחטא העגל, כידוע.

האנשים התאמצו ועשו תשובה מאהבה שהופכת את העוונות לזכויות והיא שיא מה שאמרו חז״ל ״במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד״.

וזה עומק הפשט במה שכתוב ״ויבואו האנשים על הנשים״, שהאנשים באו למדרגה מעל למדרגה של הנשים מכיון שעשו תשובה מאהבה והפכו את עוון חטא העגל לזכות, וקיימו בעצמם ״במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד״.

פרשת פקודי

בחודש ניסן הוקם המשכן. מסביר המהרא״ל צינץ זי״ע שזה לא היה במקרה. כידוע המשכן הוא ממש תמצית של כל מעשה בראשית. כל מה שהקב״ה שבת ממלאכת שמים וארץ, שהם הל״ט אבות מלאכות ותולדותיהם הנלמדים מהמשכן – בגלל שהוא תמצית מעשה בראשית כנ״ל. ישנה מחלוקת בגמרא אם בתשרי נברא העולם או בניסן נברא העולם, ואומר רבינו תם שאלו ואלו דברי אלוקים חיים: בתשרי עלה במחשבה להבראות, ונברא בפועל בניסן. א״כ, המשכן שהוא תמצית העולם עלה במחשבה – דהיינו הצעת התוכניות – למחרת יום הכיפורים בחודש תשרי, והוקם בפועל בניסן – ממש כמו בריאת העולם!