ואף בתוך החלון הצר הזה, הדין חל רק אם מתקיימים תנאים מדויקים רבים: הבן אוכל שיעור מסוים של בשר ושותה יין, שנקנו בכסף גנוב, באופן מסוים; הוא עושה כן לאחר התראה וחוזר על המעשה בפני עדים; ושני ההורים מביאים אותו יחד לבית דין (סנהדרין עא ע"א). רבי יהודה מצמצם עוד, ודורש שההורים יהיו דומים בקול, במראה ובקומה, על פי "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ" (סנהדרין עא ע"א)..

מתוך ריבוי התנאים המיוחדים הללו, מביאה הגמרא את הדעה כי בן סורר ומורה "לא היה ולא עתיד להיות", והפרשה נכתבה רק לדרשה ולמוסר (סנהדרין עא ע"א). אף על פי שרבי יונתן אמר שפעם אחת ראה מקרה כזה, הדעה הרווחת היא שהתורה הגדירה את הדין בתנאים רבים בלתי סבירים עד שאינו מתגשם בעולם המעשה.

מצווה שנועד למנוע את עצם יישומו

הכלי יקר (דברים כא, יח) מבאר כי פרשה זו לא נועדה ליישום מעשי, אלא לשמש אזהרה והרתעה וז"ל: "ואולי טעמו של דבר לפי שבן סורר ומורה לא היה ולא יהיה ולא נכתבה הפרשה כי אם כדי שישמעו הבנים ויראו ולא יעשו כדבר הזה, ומ"ש וכל ישראל ישמעו היינו שישמעו פרשה זו ומשפט הכתוב בה ויראו הבנים מלמרות עיני כבודם של אב ואם, ולכך לא נאמר "ולא יזידון עוד", כי לשון "עוד" מורה על דבר הנעשה כבר, שלא יהיה נעשה עוד, וזה אינו. שהרי בן סורר ומורה לא היה דברים מעולם ולא נכתבה פרשה זו כי אם להפיל אימתה ופחד על הבנים…" עכ"ל לענייננו.

יפת תואר ובן סורר ומורה – למנוע "תחילתו בתאווה וסופו באסון"

המשנה מלמדת כי "בן סורר ומורה נידון על שם סופו – ימות זכאי ואל ימות חייב" (משנה סנהדרין ח, ה) רש"י בפרשתנו מבאר ע"פ הגמרא (סנהדרין עב ע"א): "ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו הגיעה תורה לסוף דעתו סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב".

יפת תואר ובן סורר ומורה מסמנים שני אופנים של מהלך אחד: יפת תואר תחילתו בתאווה עזה באדם בוגר וסופו בשנאת אשתו וקלקול בניו. בן סורר ומורה מלמד על חשיבות ראשית עיצוב דרכו של הצעיר. בשניהם התורה מתערבת טרם יהיה מאוחר מידי וקשה לתיקון.

ביפת תואר התורה משהה, משנה את הסביבה, ומאפשרת לעוצמת התאווה הראשונית להתקרר. בבן סורר ומורה התורה ציוותה פרשה שלמה "שלא היה לא עתיד להיות" כהרתעה, ולהטביע בעומק נפשו של הצעיר את הסכנה שבהשרשת הרגלים הרעים. לפי דברי הכלי יקר הנ"ל זה הסיבה האמיתית "שלא עתיד להיות" – מכוח הרתעת התורה!  ובין שתי הפרשיות– פרשת האשה השנואה – המלמדנו כיצד אי יציבות וחוסר שלום בית פוגעות בדור הבא.

כשהתורה היא סייג לעצמה

העיקרון המשותף הוא שהתורה אינה רק מגיבה לכישלון; היא משתדלת למנוע את התפתחות הכשלון. פעמים על ידי השהיה ושינוי סביבה; ופעמים על ידי אזהרה חמורה והרתעה.

חז"ל יישמו אחר כך את הרעיון הזה בגזירות ובתקנות "ועשו סייג לתורה" (אבות א, ב) "כדי להרחיק אדם מן העבירה" (ברכות א, א). אף על פי סייגי חז"ל שונות מדין תורה בכמה מהלכותיהם, התקנות הללו משקפות את אותה חכמת התורה: גבולות נוספות למנוע מלהגיע להפרת תורה ר"ל.

פרשיות אלו מלמדות כי התורה מבקשת לא רק לאסור התנהגות הרסנית, אלא להדריך את האדם להתרחק ממנה בטרם תאחז בו.

II

והתעלמת: כבוד התורה

לֹא־תִרְאֶה אֶת־שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת־שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ…וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל־אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם (דברים כב, א–ג)

במבט ראשון, המילה "וְהִתְעַלַּמְתָּ" בפסוק הראשון נראית תמוהה. הרי התורה מצווה בדיוק את ההיפך: "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם"! לכן חז"ל דורשים מן הלשון המיוחדת הזאת לימוד נוסף: "פעמים שאתה מתעלם – ופעמים שאי אתה מתעלם", יש מקרים שמותר להתעלם, ויש מקרים שאסור.

בין ה"פעמים שאתה מתעלם" מביאה הגמ' (בבא מציעא ל ע"א) "זקן ואינו לפי כבודו" – אדם חשוב, שהטיפול באבידה והחזרתה אינם לפי כבודו. הגמ' מסבירה שהפטור חל כאשר אילו היתה האבידה שלו עצמו, לא היה מחשיב את הטיפול בה כדבר הראוי לו (בבא מציעא ל ע"א–ב).

האם הפטור הוא זכות שאפשר לוותר עליה

מכאן עולה שאלה עמוקה. התורה פוטרת את האדם החשוב מפני שהשבת האבידה אינה לפי כבודו. אבל מה הדין אם הוא עצמו אינו מקפיד על כבודו? האם רשאי הוא לוותר על הפטור ולהשיב בעצמו את האבידה? בנקודה זו נחלקו הראשונים:

הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פי"א ה"ז) פוסק שאף על פי שהוא פטור, מי שרוצה ללכת בדרך הטוב והישר ולנהוג לפנים משורת הדין – ישיב את האבידה, אף שזה אינו לפי כבודו, וכן פסק המחבר (חושן משפט סימן רסג סעיף א). לפי הרמב"ם, אם כן, "והתעלמת" מעניקה לתלמיד חכם פטור. היא מגינה על כבודו, אך אינה אוסרת עליו לוותר על הפטור הזה. ואדרבה, נכונותו להשפיל את עצמו לטובת חבירו היא דרך מוסרית גבוהה יותר.

הרא"ש (סימן ערב) סבור אחרת. לדעתו, כאשר החזרת האבידה היא באמת אינה לפי כבודו – אין לו להשיבה בעצמו. אפילו אם רוצה לנהוג לפנים משורת הדין, לא יעשה זאת על ידי ביזוי עצמו. ואם רוצה – יכול לפצות את הבעלים מממונו שלו, אך אל יתבזה בהשבת האבידה, וכדעת הרא"ש פסק הרמ"א (חושן משפט שם).

אך דעת הרא"ש צריך עיון. ההלכה נקבע כרב יוסף שפסק "אפילו רב שמחל על כבודו – כבודו מחול" (קידושין לב ע"א). אם תלמיד חכם רשאי למחול על כבודו, מדוע אינו יכול פשוט לומר: "איני מקפיד על כבודי, ואני רוצה להשיב את האבידה?

כבוד לעומת ביזוי

הריב"ש, בשם הראב"ד, רואה הבחנה שעשויה להסביר את שיטת הרא"ש. יש הבדל בין כבוד לבין ביזוי. תלמיד חכם רשאי למחול על הכבוד שאחרים חייבים כלפיו. הוא יכול לוותר על זכות מסוימת או להתיר לאחרים שלא לנהוג בו את הכבוד הראוי למעמדו. אבל ביזוי – שונה. לפי הריב"ש והראב"ד, רב אינו יכול להתיר את ביזוי עצמו. ומדוע? אם הכבוד שלו הוא – מדוע אין לו גם את הזכות למחול עליו? ייתכן שהתשובה טמונה בהבנת מקור כבודו של התלמיד חכם.

על מה הכבוד?

ונלענ"ד שהכבוד המיוחד הניתן לתלמיד חכם אינו כבוד ל"אדם מוכשר" בלבד, זהו כבוד התורה שהוא קנה והפך לחלק מעצמותו. חז"ל משווים את הדבר בצורה מפורשת ביותר רבא אומר: "כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה" (מכות כב ע"ב) שתרגומו: כמה טיפשים הם אותם אנשים שקמים מפני ספר תורה ואינם קמים מפני אדם גדול (תלמיד חכם).

התלמיד חכם נחשב לא פחות מספר תורה ממש! מכבדים את התלמיד חכם מפני שהתורה שורה בו. במובן זה אפשר להשוות את התלמיד חכם לארון הקודש – כלי הנושא את התורה. הוא עמל וקנה תורה ועשה אותה חלק ממהותו שנאמר "ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהלים א, ב עיין קידושין לב ע"ב) אך עם כל זה, התורה שבתוכו לא הצטמצמה להיות רכושו הפרטית בלבד, היא עדיין נשארת תורת ה' "מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד), שניתנה ירושה לכל כלל ישראל.

יש שני סוגי מחילה שונים. תלמיד חכם יכול לומר: "אני מוחל על כבודי המגיע לי מכוח התורה", אך אינו יכול לומר: "אני מוחל על עצם כבוד התורה"! כבודו האישי שייך לו. כבוד התורה שהוא מייצג – אינו שלו. ניתן להסביר את שיטת הרא"ש על פי ההבחנה של הריב"ש והראב"ד. כאשר מעשה מסוים הוא רק פחות מכובד ממה שראוי לתלמיד חכם – ייתכן שהוא יכול למחול על כבוד ממעמדו האישי. אבל כאשר המעשה מהווה ביזוי ממש למי שנושא את התורה בקרבו – אין הדבר עניין אישי בלבד. ענוותנותו אינה יכולה לבוא על חשבון כבוד התורה גופא.

המסר מהשברי לוחות

עוד מאמר של רב יוסף עשוי להאיר את הרעיון הזה עוד יותר: "אשר שברת ושמתם בארון, מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון. מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון (מנחות צט ע"א).

ההשוואה עמוקה. הלוחות השבורות כבר לא הציגו את דברי התורה כפי שהיו, ובכל זאת נשארו קדושות ונשארו בתוך הארון. כך גם התלמיד חכם ששכח תורתו – אינו מאבד את הכבוד של התורה שנהיה חלק מעצמותו.

ויש בכך עומק מיוחד שדווקא רב יוסף הוא שאמר את הדבר. הגמ' במקום אחר מספרת שרב יוסף עצמו חלה ושכח את תלמודו, עד שתלמידו אביי החזיר לו את תורתו על ידי שחזר עמו על מה שלמד ממנו תחילה (נדרים מא ע"א).

מכאן עולה שהקשר בין תלמיד חכם לתורה עמוק יותר מן הידע שהוא זוכר ברגע זה. התורה מטביעה חותם באדם. גם כשזכרונו כושל – שרידי התורה שנשא עדיין שומרים על קדושתם. התלמיד חכם אינו רק בעל ידע. הוא נעשה כמו לוחות הנושאות את התורה.

שתי אסכולות באיזון בין ענווה ולפנים משורת הדין

עתה אפשר להעריך את עומק המחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש. לפי הרמב"ם, תלמיד חכם שמוותר מרצונו על כבודו כדי להשיב אבידת חבירו – מגלה את דרך הטוב והישר. ענוותנותו עצמה עשויה להוסיף כבוד לתורה, בכך שהיא מראה את החסד והדאגה לזולת שהתורה מולידה בתוכו.

לפי הרא"ש, לעומת זאת, כפי שהבינוהו הריב"ש והראב"ד – יש גבול שאפילו ענווה אינה רשאית לחצות. כאשר המעשה מהווה ביזוי לתורה שהוא נושא בתוכו – אינו יכול להתייחס לכבוד זה כאל רכושו הפרטי.

שתי השיטות מכירות בכך שהתורה משנה את האדם. ההבדל ביניהן נעוץ בקביעת האופן שבו השינוי הזה מתבטא. לפי הרמב"ם, גדולתה של התורה עשויה להתגלות דווקא כאשר נושאה משפיל את עצמו כדי לסייע לחבירו. לפי הרא"ש, יש מקרים שבהם התורה דורשת מנושאה שלא להשפיל את עצמו, מפני שהכבוד אינו שלו בלבד. בעוד שתלמיד חכם רשאי למחול על הכבוד שלו, הוא אינו יכול למחול על כבוד עצם התורה שהוא נושא בתוכו, כנלענ"ד.