טעות קרח בהזדהותו כבן לוי

קרח הזדהה עם הלוי שלפני תשובתו – קנאי בלתי מתפשר. ״וַיִּקַּח קֹרַח… בֶּן־לֵוִי״ – לקח את יחוסו כלוי והתפאר בו. אף משה פונה אליו: ״שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי״. כבן קהת, היו לקרח תפקידים יוקרתיים: נשיאת הכלים הקדושים ביותר, כולל ארון ברית ה׳ עם הלוחות.

סוד הקשר בין יעקב לקרח

אאמו"ר זצ״ל הביא מדרש: לפני פטירתו, ציווה יעקב שלא ישא לוי את ארונו. מדוע? ״כִּי הוּא וּבָנָיו יִשְׂאוּ אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה׳״. שבט לוי נועד לתפקיד קדוש זה. אף טרם ירידת מצרים, הובדל לוי לשירות אלוקי. יש לעיין במשמעות הדבר שיעקב שם דגש על תפקיד זה של צאצאי לוי, ולא תפקיד הכהונה שמצריך קדושה יתירה ולהימנע מטומאת מת. מעמד נעלה זה שנתן יעקב לנשיאת ארון ברית ה׳, אולי ניפח את תחושת הזכאות של קרח. כקהתי, האחראי על נשיאת ארון ה׳, חש עצמו מיועד להנהגה, שהרי יעקב בעצמו שם דגש על עליונות תפקיד נשיאת הארון.

המסר שהעביר יעקב לקרח

אך ביקש יעקב שלא יוזכר שמו כאב לקרח, מה המסר שיעקב רצה להעביר בזה? שלמרות תוכחתו החריפה ללוי, חזה יעקב ברוה"ק שחלק מצאצאיו – כקרח – עדיין יסטו. רצה יעקב שהשמטת שמו תהיה מסר לדורות: ״אל תחשבו שזו דרכי, קרח, מדוע לא הלכת בעקבותי? מדוע נאחזת במידותיו הראשונות של לוי, אותן תקפתי, במקום לעקוב אחר דוגמתו לאחר תשובתו השלמה?"

מורשת בני קרח

הסיפור אינו מסתיים בטרגדיה, אלא בתקווה לתיקון! בני קרח עשו תשובה. אחד עשר מזמורי תהלים מיוחסים להם, ביניהם מזמור מ"ז שנוהגים לאומרו שבע פעמים לפני תקיעת שופר בראש השנה לפי שכתוב בו "עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר". וכמה נאה מנהג זה! עניינו של תקיעת שופר הוא לעורר אותנו לתשובה כדברי הרמב"ם בפרק ג' מהלכות תשובה הלכה ד' וז"ל: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם והטיבו דרככם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה…". בני קרח הם הסמל להתעוררות והמהפך הזה שתקיעת שופר צריך לעורר בנו.

המזמור שאחריו (מ"ח) "שיר מזמור לבני קרח…" הוא קבוע בתפילתינו. הוא השיר של יום השני שהלויים היו שרים בבית המקדש. מזמורים אלה שחיברו בני קרח מהללים ומאשרים אמונה בה׳. שמואל הנביא מצאצאי קרח. מציין רש״י שבדברי הימים, יחוסו של קרח נמשך עד ישראל (יעקב): ״בֶּן אַבְיָסָף בֶּן קֹרַח … בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל״.

הרהורים על יחוס ומורשת

"ישראל" הוא השם המשקף את מהותו השלמה של יעקב. אנחנו "בני ישראל". זו זהותנו הקשורה ליחוס אבינו ישראל. אמונתנו מבוססת על ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" כמו שכתוב בגמרא: אָמְרוּ לוֹ בָּנָיו: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל (אבינו), ה׳ אֱ-לֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״. אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד״ (פסחים נו, א). יעקב בנה ואיחד אותנו לאומה. הוא איחד את כל המידות השונות הנדרשות לחיים בהרמוניה. קרח, למרות כנותו, נכשל. אך בניו עשו תשובה והשיבו כבוד ללוי. והם הביאו נחת לאביהם בהזדהותם כ״בני קרח״. היום יום שני בשבת שבו היו הלויים אומרים בבית המקדש ״שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח גָּדוֹל ה׳ וּמְהֻלָּל מְאֹד, בְּעִיר אֱ–לֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ…״ ביום השני של מעשה בראשית לא נאמר "כי טוב" בגלל שבו נברא כל עניין "המחלוקת" על ידי הפירוד בין המים העליונים והמים התחתונים. קרח אחז במחלוקת שנברא ביום השני. בניו על ידי תשובתם תיקנו את מחלוקת קרח אביהם וכל הפרק הזה שהם חיברו מוסב על בית המקדש ובזה הביעו בשירה את עניין חיבור ואחדות המתגלה בבית המקדש מקום חיבור  ואהבת ישראל, ודו"ק.

II

וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה' וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה' (במדבר טז, ג).

קרח מתחיל את מחאתו בדברים חיוביים ומאחדים. הוא מכריז כי כל בני ישראל קדושים הם, כיון שהשכינה שורה בתוכם. ההתקוממות שלו כלפי משה ואהרן מנוסח במונחים שוויוניים, דמוקרטיים: מדוע יתנשאו הם על פני האחרים, בעוד שכולם שווים בקרבתם לה'?

רש"י מבאר על ״כולם קדושים״ – שכולם שמעו את הדיברות בסיני מפי הגבורה. בתחילה, נראה גישתו של קרח כמדברת על רעיונות סוציאליסטיים – כולם שווים, לכולם אותה זכות וגישה לקדושה. אך מן ההתחלה הנשגבה הזאת, טיעונו מתדרדרת במהירות למרידה גמורה נגד הנהגת משה. להשוות בין שמיעת כולם ישירות מה' בסיני, לבין תפקידו של משה שעלה לראש הר סיני, ומדבר עם ה' פנים בפנים תמיד חוצפה ומופרך. במהרה מתגלה מטרתו האמיתית של קרח: לתפוס את השלטון. באותו רגע, נגמר ההעמדת הפנים של שוויון.

דברי קרח וכוחה של העדה

ואף על פי כן, ייתכן כי בדברי הפתיחה שלו טמון מסר חיובי עמוק יותר. הלשון ״כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה'״ – מעוררת פסוק אחר מויקרא: ״ונקדשתי בתוך בני ישראל.״ מקורו של המושג "מנין" שרק ע"י עשרה יהודים אפשר לומר דברים שבקדושה, הוא בגמרא במגילה (כג, ב). הגמרא חוקרת מאיפה אנו לומדים את הדרישות של "מנין". "מנא הני מילי? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: דאמר קרא (ויקרא כב, לב) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? דתני ר' חייא: אתיא תוך תוך. כתיב הכא "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וכתיב התם (במדבר טז, כא) "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה", ואתיא עדה עדה דכתיב התם (במדבר יד, כז) “עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת". מה להלן עשרה, אף כאן עשרה". מבארת הגמרא, כי הדרישה למנין של עשרה לדברים שבקדושה באה מדרשה. תחילת בניין הדרשה מהפסוק ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״ (ויקרא כב, לב), המלמד כי קידוש שמו יתברך (כגון קדיש או קדושה) חייב להיעשות "בתוך בני ישראל", דהיינו בקבוצה. אבל כמה אנשים מהווים קבוצה זו? משתמשת הגמרא בגזרה שוה על המילה ״תוך״ המופיעה כאן וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגם בסיפור מרידת קרח: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה. כיון שהמילה עדה – קהילה – משמשת, אנו לומדים מעשרת המרגלים שנקראו "עדה הרעה הזאת", כי "עדה" פירושה עשרה אנשים. ראה זה פלא! אנו לומדים על כוחה של "מנין" לכל דבר שבקדושה מדרשה הבנויה על קרח ומהמרגלים! מה המסר בזה?

כוחם של עשרה יהודים – לטוב ולרע

קבוצה של עשרה יהודים המתאספים לתפילה מורידה את השכינה לארץ. זהו כוחם של עשרה יהודים. ניתן לומר, כי דברי קרח ״כי כל העדה כולם קדשים״, מבטאים רעיון זה ממש: שכל עדה שווה בקדושתה וביכולתה להתחבר לה'. היכן אנו רואים רעיון זה, שכל יהודי, ללא הבדל מעמד, יש לו גישה שווה לקדושה? כאן ממש: ״כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙… וּבְתוֹכָ֖ם ה'״ – כל עדה (קבוצה של עשרה, דהיינו "מנין") קדושה, וה' שורה בתוכה. לבי אומר לי שקרח רמז לעניין "מנין". כוחה של קבוצה של עשרה עצום הוא – גם לטוב וגם לרע. עשרת המרגלים הביאו לאסון לאומי. מאתיים וחמישים האנשים עם קרח נבלעו באדמה. מרובה מידה טובה, ואותה מבנה קבוצתי יכול להוריד את השכינה לארץ! יש עקרון "השוויון" במנין שהרי בין אם הם עשרה תלמידי חכמים, או עשרה צדיקים, או עשרה יהודים פשוטים, כל מנין מושך אותה קדושה ומביא גילוי שכינה עלי אדמות. השכינה אינה שורה עם תשעה צדיקים לבדם, חייב להיות עשירי, אפילו יהודי פשוט. אם יש תשעה צדיקים במקום אחד ועשרה פשוטים במקום אחר, השכינה שורה עם העשרה. זהו כוחו ההלכתי והרוחני של עשרה יהודים.

"ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיימנה עם העשרה הראשונים" (שולחן ערוך, או"ח סימן צ׳ סעיף י"ד). נפסק כי העשרה הראשונים מקבלים את שכר כל הקהל. ״…כי השכר של כל הקהל תלוי בעשרה ראשונים.״ נוכל לומר כי זה משום שהם היו המכריעים בהורדת השכינה, ואלו המצטרפים למנין לאחר מכן מצטרפים למקום שכבר קדוש בזכותם.

מן המרגלים לקרח – כוחה של הקבוצה

כפי שכתבנו בפרשת שלח, עשרת המרגלים לימדונו לקח זה. אף שמעשיהם היו שליליים, הם הראו את כוחה הכללי של עשרה. קבוצות יכולות להשפיע על אומה בעוצמה רבה יותר מאשר יחידים. קבוצה קטנה זו שינתה את גורל האומה כולה. נפילתם של עשרת המרגלים מצדיקים וישרים לחוטאים, הראתה לנו את הכח – גם להרס וגם לקדושה – הטמון בקבוצה. כפי שסיימנו בפרשת שלח, כיון שאנו לומדים את עניין ה"מנין" מעשרת המרגלים, בכל פעם שאנו מקימים מנין, זהו זכות עבורם.

מורשתו של קרח, בגישתו הקפדנית של דין, הציע דבר בלתי קיים בעולמנו. אך אף בתוך מרידתו, דברי הפתיחה שלו נשאו אמת נצחית: ״כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה'״ – כל יהודי חשוב. לכל יהודי גישה שווה לקדושה ולשכינה. אף שקרח נפל, בניו עשו תשובה. בני קרח נתנו לנו כמה מן המזמורים היפים ביותר בתהלים. אף קרח, דרך דברי פתיחה אלה, עשוי להשאיר מורשת – לא רק של מרידה, אלא של תקווה, המזכירה לנו את הקדושה הטבועה בכל יהודי, ואת הכוח שאנו מחזיקים כאשר אנו מתאחדים כקבוצה – כאיש אחד בלב אחד.

מהרא״ל צינץ

כאשר קרח חולק על משה רבינו, פותח משה ואומר לו: (טז, ה) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כָּל־עֲדָתוֹ֘ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר … ויש עלינו להבין את הענין שהיה למשה בהמתנה לבוקר, וכן מדוע נאמרה בפסוק המילה "לאמר"? רבינו המהרא"ל מבאר כי משה רבינו, ברוב ענוותו וצדקתו, לא רצה שקרח ייענש על חטאו, אלא שיזכה לחזור בו ולשוב בתשובה שלימה, ולשם כך רצה משה להמתין לבוקר כי כפי שיתבאר לפנינו, משה ציפה שהבוקר יביא לעולם מסר של מוסר, שיגרום לקרח לחזור בו בתשובה שלימה. וזהו ביאור הפסוק "לאמר בוקר". כלומר ש"הבוקר יאמר" ויגלה לקרח את האמת וכך הוא ישוב בתשובה ולא ייענש. אך כיצד אמור היה הבוקר לגרום לקרח לחזור בתשובה? נטה אוזן לדבריו המופלאים של רבינו.

נפתח בדברי חז"ל בסנהדרין (דף קי, א): אמר רבא: מאי דכתיב שֶׁ֥מֶשׁ יָרֵ֖חַ עָ֣מַד זְבֻ֑לָה לְא֤וֹר חִצֶּ֙יךָ֙ יְהַלֵּ֔כוּ, מלמד שעלו שמש וירח לזבול (רקיע גבוה בשמים), אמרו לפניו: רבונו של עולם: אם אתה עושה דין לבן עמרם – נצא, ואם לאו – לא נצא. עד שזרק בהם חצים, אמר להן: בכבודי – לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם! ופירש"י שהרי בכל יום מלכי מזרח ומערב בשעה שמניחין כתריהן בראשם משתחוים לחמה. ולמדנו מכאן שהשמש והירח רצו להימנע מלזרוח כדי למחות על חילול כבודו של משה, והקב"ה גער בהם מדוע אינם מוחים על חילול כבוד ה' בידי עובדי עבודה זרה. וראוי להבין מדוע סברו השמש והירח למחות על כבודו של משה רבינו יותר מכבודו של הקב"ה?

מבאר רבינו: הקב"ה ברא את העולם באופן שיש בחירה חופשית לעוברי עבירה, שזהו יסוד כל המושג שחל שכר ועונש, ועתה מובן שהשמש והירח לא מנעו את אורם במחאה על עבודה זרה, כי אם היו מונעים את אורם הרי מיד היו הגויים מפסיקים לעבוד להם והיתה נשללת הבחירה החופשית, והיה מתבטל כל ענין השכר ועונש, ולכן המשיכו להאיר למרות שעובדים להם.

ואמנם אצל הצדיקים קיים מושג שהקב"ה מונע אותם מחטא כמו שנאמר (שמואל-א ב, ט) רַגְלֵ֤י חֲסִידָיו֙ יִשְׁמֹ֔ר וּרְשָׁעִ֖ים בַּחֹ֣שֶׁךְ יִדָּ֑מּוּ, והיינו שאמנם הקב"ה לא שולל מהם את הבחירה אלא מונע מהם מכשול שלא יבואו לידי ניסיון. וכן מצינו בגמ' בקידושין (דף פא, א) שהכריזו בשמים על רבי עקיבא ורבי מאיר "היזהרו בו ובתורתם" ולא נתנו רשות לשטן לנסות ולהחטיאם. ולכן כאשר היה מדובר בעדת קרח, שהיו ציבור גדול וחשוב בישראל, רצו השמש והירח להפסיק מלהאיר, כדי שבזכות הציבור יתעוררו כולם כשיראו שאינם מאירים, ויחזרו בתשובה שלימה וכך ייחסך עונש מציבור גדול בישראל. ואמנם הקב"ה עצמו לא הסכים עמם, כי קרח היה מקליפה של רשע, ולכן לא הגיעה לו אותה שמירה מיוחדת ממכשול, כי רק צדיקים גמורים כרבי עקיבא ורבי מאיר זכותם מצילתם מן החטא, אבל קרח בגדר "רשע גמור" ללא זכות מצילה, והיה צריך להיות במהלך הרגיל של בחירה חופשית ללא אזהרה מיחדת של השמש והירח, לכן ירה בהם הקב"ה חיצים שימשיכו להאיר.

זה מה שאמר משה רבינו בענוותנותו "לאמר בוקר". גם הוא עצמו רצה כפי שסברו השמש והירח. הוא ציפה שהם לא יאירו, במחאה על כבודו, וכך "יאמר הבוקר" לקרח ועדתו את האמת בבירור כשיראו את העולם חשוך ובינו שחטאו, וע"י יחזרו כל הציבור הגדול של עדת קרח בתשובה, ויפייסו את משה, וכמובן שמיד משה יסלח להם, ואז לא יצטרך להינקם מהם על כבודו. ויימנע אסון מציבור גדול בישראל. לכן ביקש משה להמתין לבקר.

כך נראה מנהיג אמיתי בישראל.