הרי לנו מדבריו, שבריפוי הצרעת על ידי הכהן יש לו תועלת להאדם, דגזרת הכתוב שטומאתן וטהרתן ע"י כהן, ומובן למה הטהרה ניתן במתנה לאהרן, על כי הנגעים באים על לשון הרע, ואהרן שהיה אוהב ורודף שלום, מובן היטב שיהיה זה שמרפא מחלוקת שזה לשון הרע המביאה לידי נגעים.

(כפי שאמרתי קודם, ה' בעצמו היה צריך ללמד את הלכות מצורע לכהן הראשון. הרעיון של השפת אמת הופך את אהרון למורה המתאים ביותר לכל הכוהנים העתידיים, מאחר ומדובר בשילוב של אומנות המידות ואומנות ההלכות. אהרון הוא תרופת הנגד לעבירה שהיא הפך השלום.)

הצרוע רואה טוב עין של הכהן ומחזירו למוטב

"אך מה טעם שיהיה הטומאה בראיית הכהן. והלא טוב עין הוא יבורך." כשהכהן מתבונן בנגע, הוא עושה זאת בעין טובה. כך הוא מרפא את הנגע. "כדאיתא מצורע-מוציא רע. פירוש שע"י הנגע נמשך הרע מפנימיות האדם לחוץ." מחדש השפת אמת שהכהן מוציא את הרע, הטומאה שתקועים בפנים ומשחרר אותם בחוץ. "וכן פירש הכלי יקר, עיין שם. והרי אדם השלם ראוי לו לשמוח בזה שהוא רואה תשובתו." מי שהוא אדם שלם שמח בכך שהוא עובר את התהליך, יורד, חווה קצת ענווה ואז מתעלה., "לכן ע"י ראיית הכהן נמשך הטומאה לחוץ." הכהן, בכך שהוא מביט עליו בעין טובה, מסוגל להסיר את הטומאה, כמעט כמו קרני רנטגן, כמו מגנט שמושך אותה מתוכו ומסיר אותה. ובפרשת מצורע נאריך בזה, בע"ה.

הליכה לכהן – כמו הליכה למקווה

"ובזוהר הקדוש פירש והובא אל הכהן. הוא חסד אל. מה שהקב"ה חפץ לטהר אותו." ההבאה אל הכהן היא חסד מה', חסד שכהן יכול לרפא, על האדם לקבל את זה באהבה. "על ידי זה בא לטהרו."

ולענ"ד יש לומר, דההליכה לכהן יש לדמותה להליכה למקווה. כשהכהן מסתכל על האדם בעין טובה, מטהר אותו כהליכה למקווה בעצם זה שהוא מסתכל בו. ולכן נאמר "וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמר." למד אהרן מהקב"ה עצמו את הדינים והשיטות המיוחדות להסרת טומאה מאדם על ידי ראיה, זו מתנה שקיבלנו מה' יתברך ועלינו להעריך אותה. דאף שחטאנו, דיברנו לשון הרע וזקוקים לטהרה, ה' נותן לנו דרך חזרה, ברכה, תהליך ריפוי.

הרי דלהיות מצורע לא רע באופן מוחלט, זה "תרופה מרירה", אך תרופה! מה שקרה למרים הנביאה זה אחד מהדברים שעלינו לזכור כל יום. עלינו להודות לה' ולהעריך את מה שהיא עשתה עבורנו. היא נתנה לנו את הברכה הזאת. נכון, היא דיברה לשון הרע, אבל אנחנו מודים לה וזוכרים אותה כחלק משש זכירות שאומרים בכל יום. היא זיכתה אותנו במסר שיש לנו את היכולת לעשות  תשובה, להיטהר ולהתרומם.

ג

המצורע דוגמא לחטא אדה"ר

״אָדָ֗ם כִּי־יִֽהְיֶ֤ה בְעֽוֹר־בְּשָׂרוֹ֙ ״ (ויקרא יג, יב)

עוי"ל על דרך דרוש שלשון "אדם" קאי על אדם הראשון והחטא הקדמון שהוא השתלשלות של לשון הרע. אדם קיבל לה"ר מהאישה והיא קיבלה את לה"ר מהנחש שהיה המרכבה לשטן כידוע (עיין פרקי דר"א) ואחר שאדם אכל מעץ הדעת אמר לשון הרע על אשתו לה': ״האשה אשר נתתה עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואכל״ (בראשית ג, יב). העונש על שרשרת הלה"ר היה בשורה רעה לדורות עד ביאת גואל צדק בב"א.

המיתה, החבלי לידה, קושי הפרנסה וכו' אולם הבשורה רעה לדורות נכנס לעצם עורם של אדם וחוה והבשור"ה רע"ה נעשה בשר"ם כדאיתא בספה"ק שגופותיהם של אדם וחוה היו בחינת אור לפני החטא וע"י החטא שנעשו בני תמותה והיצר הרע נכנס בגופם ירדו ממדריגת אור למדריגת עור כיום הזה ולכך התביישו בגופותיהם של עור. וזה מרומז בכתנות עור שהקב"ה עשה להם – בגדים המתאימים למדריגת גופם.

והנה איתא בזוה"ק דהירידה הזאת לאדם לבחינת עור נקרא "משחא דחויא" עור הנחש שהיה הסיבה הראשונה לירידה הזאת הואיל ופתח בלה"ר והנחש בעצמו לקה בצרעת וא"כ עור האדם שהוא "משחא דחויא" עלול לצרעת כשהוא חוטא בלה"ר והמצורע שחטא בלה"ר הוא אד"ם פי' חוזר על חטא אדה"ר ששורשו בלה"ר ולכך כ"י יהי"ה בעו"ר פי' שעי"ז חוזר על הירידה לבחינת עור שהוא  בשר"ו פי' הנושא את הבשורה רעה לדורות כנ"ל

פרשת מצורע

א

בתורתנו הקדושה, "זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָֽהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן. וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל־מִח֖וּץ לַמַּֽחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע־הַצָּרַ֖עַת מִן־הַצָּרֽוּעַ."

(פרק יד, פסוקים ב, ג)

ויש לתמוה, כי מן הפסוקים אלו, סתירה הוא מפסוק לפסוק, שמתחלה אמרה תורה והובא אל הכהן, ושוב אמרה תורה, ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, הרי דבתחלה אמרה התורה שהצרוע בא לכהן, ולבסוף אמרה התורה שהכהן בא אל הצרוע, ותמוה מאוד.

אחרי ההכנה של המצורע יכול הכהן לבוא אליו

ונראה לעניות דעתי לבאר, הצעתן של דברים כך, דמתחלה צריך החוטא אשר בו נגע הצרעת, לחזור בתשובה ולבקש תיקון נפשו, והוא ע"י ההתעוררות להטיב דרכיו שמרומז ב"והובא אל הכהן", ורק אז הוא נענה משמים, ומהכהן שהוא שלוחא דרחמנא, ואז "ויצא הכהן" אפילו למחוץ המחנה לתקן ולהחזיר את נשמת האדם החוטא שביקש באמת את תיקון נפשו.

"ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן." הכהן יוצא מחוץ למחנה אל המצורע, והוא כדוגמת הרופא המגיע לביתו של החולה, לראות ולבדוק את בריאותו.

חיוב הכהן לצאת כדין תלמיד שגלה מגלין רבו עמו

לעניות דעתי, יש לדמות מילתא למילתא בדין גולה לערי מקלט, דהנה אמרו חכמינו ז"ל (מכות דף י, א) תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, שהרב חייב לצאת לגלות עם תלמידו כדי ללמדו תורה, תפקידו של הכהן דומה לכך.

במאמר שלנו לפרשת תזריע הבאנו את השפת אמת שמביא מהזוהר הקדוש שתפקיד הכהן הוא לסייע למצורע בתהליך התשובה, הוא מסתכל בנגע, "וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע." הכהן מביט בעין טובה ומעודד את בעל הצרעת לעשות תשובה על לשון הרע, ובזה הוא משחרר את הטומאה שתקועה בתוכו ומאפשר לו לגלות את האור שבתוכו, וע"י כך הצרעת תוכל לעזוב את גופו.

הטעם שדיני הטהרה נאמר למשה ולאהרן

הנגעים והלכותיהן הם מהדברים הקשים ביותר להבנה וליישום, ואהרן צריך הכשרה מיוחדת מאת השי"ת להבין, לפסוק, ולפעול בטהרת המצורע.

וזה לשון הרשב"ם בריש פרשת הנגעים (ויקרא יג, ב):

"כל פרשיות נגעי אדם ונגע בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושער שחור וצהוב אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום, ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם, אלא המדרש של חכמים וחוקתיהם וקבלותיהם מפי החכמים הראשונים הוא העיקר"

מי שמכיר את דרכו של הרשב"ם בפרשנות המקרא, איך שהוא אדוק בפשוטו של מקרא, ועמל קשות לבאר את משמעות דברי המקרא כשהם לעצמם, ישתומם על המראה, איך שהוא מודה שבפרשת הנגעים והלכותיהן אין מבוא לפשוטו של מקרא או לשכל האנושי כלל ועיקר.

הוא אשר כתבנו בפרשת תזריע, שלכך השי"ת אמר את פרשת נגעים למשה ולאהרן, אהרן צריך הכשרה מפי הגבורה כדי להבין ולפעול בענייני הנגעים.

"וידבר ה' אל משה ואל אהרן." הקב"ה מלמד ומשמיע לאהרון ישירות אודות דינים אלו כיצד זה פועל, (וכפי שנתקשה משה במעשי המנורה והלבנה, והראה לו הקב"ה) לכך אהרון, שהוא אוהב שלום ורודף שלום, ומומחה במידות טובות, למד היטב והבין לעומק כיצד להביט במצורע בעין טובה, והוא לימד את בניו ואת כל הכוהנים להתמחות ביכולת זו.

מדת עין טובה תיקון ללשון הרע

וזה הפך פעולת לשון הרע, ובכך היא תיקונה. לשון הרע גורמת לריב ומדון ועין הרע, ומדה זו של עין טובה של אהרן הכהן ותלמידיו המלאים אהבה לזולתם והבאת שלום היא התרופה והמזור לזה. היא מביאה לשלום בית ושלום בין אדם לחברו. זה כוחו של אהרון הכהן ושאר הכוהנים, שיש להם את הכוח להשפיע על אחרים כדי להשכין שלום בין אדם לחברו ולהיות להם לעזר להירפא מנגע הלשון הרע.

לעניות דעתי, הטעם שהכהן הולך אל המצורע (וכן הרב אל התלמיד בערי המקלט), היא מאחר והוא המדריך הרוחני של המצורע, עליו לוודא שהמצורע הולך בדרך הנכונה של תשובה להגיע לדרגה של "והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע." רפואה שלמה מתוך תשובה גמורה.

ב

פעולות המצורע לזקקו להיות בא בקהל

בפרשתנו (יג, ב) "וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וְאֵזֹֽב", רש"י מבאר דהא שהמצורע מביא דווקא דברים אלו, עץ ארז ואזוב "שנתגאה וחטא, ישפיל עצמו כאזוב וכו'" (בדומה למה שאמרנו בפרשת תזריע על השימוש בלשון אדם במקום איש. ראה חמודי שי על פרשת תזריע, אדם מלשון ענווה).

המעבר של המצורע, והדינים של המצורע שצריך לעשות בכדי לחזור בתשובה, מטרתם הוא להעביר אותו למדת הענווה, השפלה, ובידוד, וכפי שאמרו, דעל המצורע ללכת בציבור ולהכריז "טמא, טמא" מה שמבייש אותו וגורם לאחרים להתרחק ממנו, כך משיגים תשובה. הוא לעג ודיבר על אחרים, ועתה הוא מושא לתוכחה, הוא נשלח מחוץ למחנה ואינו יכול להיות עם אנשים אחרים בגלל שהוא דיבר לשון הרע על אחרים וגרם לסכסוך.

דיני המצורע היא דרך תשובה למה שעשה

כמו כן בגדיו נפרמים ושער ראשו פרוע. כל אלו סימנים לכך שהוא לא יכול להיות עם אנשים אחרים. זה דרך התשובה שלו, לאחר שהוא עובר את התהליך הזה, הוא הופך לבעל תשובה וחוזר לבוא בקהל. ובמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

התורה מזכירה צדיקים גדולים כדוגמא לצרעת ותשובה. אחת מהם היא מרים הנביאה, שלא היו לה כוונות רעות כלל, ואף לא דיברה בציבור נגד משה רבנו. גם משה רבנו, ע"ה, במעמד הסנה כשהוא דיבר על כלל ישראל ואמר שהוא לא חושב שהם יאמינו לו, ידו הפכה מצורעת, אדם לפעמים אומר לשון הרע על יחידים או אף על קהלה שלמה, ובימינו צריכים להיזהר במיוחד מאחר ואין לנו היום את התהליך העונש ותיקון של צרעת, כהנים וקרבנות.

בערב ימי הפסח – תיקון על חטא זה

והנה, בשנה מעוברת פרשת מצורע היא גם שבת הגדול. ונ"ל להראות את את הקשר בין הפרשה לחג הפסח שקרב ובא ע"פ מה דאיתא בזוהר (ח"ב מ, ב), שהחמץ הוא יצר הרע, ובארו שהוא רמז ליצר הגאווה, ככל שאנחנו מתקרבים לפסח ומנקים את החמץ ובודקים אפילו "בחורין ובסדקין", ולהוציא מתוכנו כל שהוא ממידת הגאווה, חלילה, זה יוצא וזה נכנס, מדת הענווה מחליפה את הגאווה, ועי"ז אפשר לעשות חשבון נפש ולנקות את החמץ מהדיבור שלנו ג"כ  וזוכים שיהיה חג הפ"ה ס"ח בקדושה וטהרה כדיאתא בתיקו"ז.

מהרא"ל  צינץ

פרשת תזריע

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו"

פסוק זה מפסיק את הרצף של הלכות טומאה וטהרה, ובא לאחר דין טומאת הילדת שהיא לשבעה ימים. מה הביאור להמשך הפסוקים?

מסביר המהרא"ל צינץ שמכאן תשובה למינים השואלים לקנטר "אם הקב"ה היה רוצה בני אדם מהולים הוא היה בורא אותם כך!" אותם "חכמים בעיניהם" אינם קולטים את עומק עניין תיקון ברית מילה, ואיך הוא זכות גדול ומתנה טובה לעם ישראל. כידוע ע"י חטא אדם הראשון נכנס הרע לגופו של אדם, ומעבר ליצה"ר לכל התאוות הרעות, האדם נעשה עלול לטומאה. א"א להימלט מלהיות טמא, סימן לדבר טומאת לידה (עיין לעיל שהארכנו בזה). הטומאה תופסת עד שבע, כפי שהמעיין יראה, שבהרבה הטומאות שהן לזמן הם שבעה ימים, כמו טומאת לידה. לזאת, לאחר חטא אדה"ר, הקב"ה עשה את האדם עם הערלה שסופגת במידה מרובה את הטומאה מהאדם, ולכך הערלה צריכה להיות על האדם שבעה ימים כימי הטומאה (כמו ימי טומאת יולדת) לספוג את הטומאה ואח"כ ביום השמיני מתעלים וניצולים מהטומאה ע"י הסרת הערלה (עיין מש"כ על זה לעיל), ועל האדם לעשות כן בעצמו כתיקון לאדם הראשון על שהביא את הטומאה לתוך הבני אדם. ודפח“ח.

פרשת מצורע

הנה ידוע כי הצרעת בא על פגם הנפש, שהגדול שבהם, הוא לשון הרע, וכדברי חכמינו ז"ל עה"פ זאת תהיה תורת המצור"ע – דרשו בזה המוציא-רע. ולכך מתחלה "והובא אל הכהן", שהמעשים עולים לכהן העליון בבית דין של מעלה, לראות אם חזר בתשובה וגו׳ וראוי לתיקון, ואם אכן היטיב דרכיו אזי "ויצא הכהן וגו'" היינו הכהן שבארץ יוצא אליו להצילו ולטהרו. והנה כתוב "נרפא נגע הצרעת מהצרוע" היה צריך לכתוב הפוך: "נרפא הצרוע מנגע הצרעת". מבאר המהרא"ל צינץ שזה רומז שאע"פ שהוא נשאר "צרוע" דהיינו שנשאר עדיין בעומק נפשו כמה פרטים שעדיין צריכים תיקון, מכל מקום הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מתיר לו להיטהר כשנרפא מ"נגע הצרעת" שע"י שחזר בתשובה במעט סרו ממנו סימני הצרעת – בזה כבר ניטהר מהטומאה – אע"פ שהוא עדיין "צרוע" וצריך להמשיך לחזור בתשובה.