פרקי זיכרונות

מפרי עטו של הרב יהודה ארי’ לייב געליבטער זצ”ל

האווירה לפני המלחמה

שנת 1939 (התרצ”ט), בה פרצה מלחמת העולם השנייה, יכולה להיחשב כשנה העצובה ביותר עבור יהדות פולין. באותו זמן האופק התחיל להתקדר

עבור היהודים והיה ברור שהסופה קרובה. הפלישה של היטלר לאוסטריה וצ’כוסלובקיה הילכה אימים על פולין. הדעות היו חלוקות. חלק האמינו שפלישות אלו לא יובילו למלחמה מאחר והיטלר לא יעז להתגרות בעולם כולו. אחרים החזיקו בדעה ההפוכה: שהדיקטטור הפנאטי מתכנן לשלוט על העולם ומתוך המגלומניה שלו מאמין שכוחה של גרמניה חזק יותר מכל שאר הכוחות באירופה גם יחד. אבל רוב האנשים סרבו להאמין שהפסימיסטים צודקים. הם לא רצו להאמין שעומדת לפרוץ מלחמה. והיהודים לא דאגו יותר משאר האוכלוסייה. אף אחד לא יכול היה לדמיין שאם הגרמנים ישתלטו על פולין, היהודים יעמדו בפני האיום של השמדה טוטאלית. אם היה להם חשד קלוש שמשהו כזה עלול להתרחש, מספר גדול של יהודים היו ניצלים כי הם היו מוצאים כל דרך שהיא, חוקית ובלתי חוקית, לברוח מפולין. כשהחדשות על הסכם ריבנטרופ – מולוטוב התפרסמו בסוף אוגוסט, אנשים התחילו לדאוג. זה היה ברור לכולם שמלחמה עלולה לפרוץ בכל רגע. כולם היו בפניקה. אנשים התחילו לאגור מזון, הייתה אינפלציה כללית, התפתח שוק שחור והפניקה גברה.

פרוץ המלחמה

ביום שישי, ה-1 בספטמבר 1939, ב-5 בבוקר, הגרמנים התחילו להפציץ את פולין מכל עבר. אנשים רבים בכל ערי פולין נהרגו. בפלוצק ההתקפה האווירית התמקדה על שער העיר ורשה והבסיס הצבאי. אבל הראשונים להיפגע היו האזרחים.

חרדה ובלבול השתלטו על פולין כולה. הממשלה החלה להזיז את כוחות המילואים, אבל לא היו מספיק מדים או אספקה. באופן כללי הציוד של צבא פולין היה מיושן. לא היו לפולין כלי נשק מודרניים. התותחים הובלו על ידי סוסים, וחיל הרגליים התקדם ברגל, בהתאם למנהג העתיק. הכוח העיקרי של צבא פולין היה חיל הפרשים שלו. לעומת זאת, הצבא הגרמני היה ממוכן כולו ומצויד בכלי נשק בעלי הטכנולוגיה החדשנית והמתקדמת ביותר. אפילו שפולין הותקפה מכל הצדדים והבוגדנות של גרמניה לא פגשה התנגדות מאורגנת כלשהי, הפילדמרשל הפולני רידז-שמיגלי המשיך להתעקש עד לרגע האחרון שפולין לא תוותר על אף פיסת אדמה. מתקפת הבזק של גרמניה נגד פולין ארכה רק שלושה שבועות. ואז פולין נפלה.

הבריחה לגמבין

בפולצק התפשטה שמועה שברגע שהגרמנים ייכנסו לעיר הם ירצחו את כל הגברים היהודים. כתוצאה מכך, רוב הגברים היהודים ברחו לגמבין.

אני, אבא שלי ר’ משה מרדכי געליבטער, הרב מרדכי דוד אדלברג ואלפי יהודים נוספים צעדו לגמבין. אי אפשר לתאר את הצפיפות בגמבין. לא היה מקום להישאר ללינת לילה. אנשים ישנו במסדרונות הבתים, בבתי הכנסת, בבתי המדרש וכן הלאה.

בסוף, התנאים בגמבין הפכו הרבה יותר גרועים מאשר אלו בפלוצק. גמבין הופצצה בפצצות תבערה ויהודים רבים נלכדו בבונקרים ונשרפו חיים. בבית של משפחת טיבר 30 יהודים נהרגו בבת אחת בבונקרים, נקברו חיים. אנחנו ברחנו מבית לבית בחיפוש אחר הגנה מפני הפצצות. העיר כמעט ונשרפה כליל.

בראש השנה היה לנו מניין, אבל היינו צריכים לברוח באמצע התפילות. אני השאלתי טלית מר’ שמחה שיקנקה. בשבוע שלאחר מכן, כשרציתי להחזיר את הטלית, גיליתי שכל משפחת שיקנקה נשרפה למוות בביתם.

לאחר שבוע של רעב ופחד מוות בגמבין, חזרנו רגלית לפלוצק. הדרך עברה ביער ארוך, מלא בגופות חיילים פולניים מתים. יהודים נלקחו ואולצו לקבור את החיילים, והם זיהו יהודים רבים ביניהם.

כשהגענו לגשר פלוצק, היינו חייבים לעקוף אותו כי הוא היה ממוקש. היינו צריכים לחכות יום שלם עד שהצלחנו לחצות את נהר הויסטולה. כשחזרנו לפלוצק ראינו שהעיר לא נפגעה. השמועות שיהיה רצח של יהודים הופצו על ידי מרגלים גרמנים.

הצעד הראשון של הנאצים נגד היהודים בפלוצק

מיד לאחר שהנאצים נכנסו לפלוצק, האס אס לקחו בשבי את היהודים העשירים והפעילים חברתית, והם היו ה-“זקלדניקס” (בני ערובה). אחרי שיהודים אלו סבלו עינויים ואיומיי מוות, הם נפדו על ידי הקהילה.

אחד הצעדים הראשונים של הגרמנים נגד היהודים היה החרמת רכוש יהודי. חנויות, מפעלים ובתי מלאכה נסגרו. בבת אחת כל יהודי פלוצק הפכו לעניים.

לאחר מכן, הנאצים החלו ליישם באופן שיטתי את התוכניות השטניות שלהם אותם תכננו מראש. גזרות נאכפו אחת אחרי השנייה. קודם כל, יהודים שגרו ברחובות נוצריים היו צריכים לעזוב תוך עשר דקות והם לא הורשו לקחת שום דבר איתם. הגזרה הבאה הייתה שיהודים חייבים לעזוב את הבתים היותר מפוארים בתוך מספר דקות. מי שלא עזב מיד, הוכה ללא רחמים.

כשיהודי הלך לישון הוא לא היה בטוח שהוא יתעורר בבוקר למחרת, כי הרבה יהודים נלקחו ממיטתם בלילה ולא נראו יותר. זה היה סוג העבודה שהגרמנים עשו לאחר חצות הלילה.

בצו מיוחד הוקמו כוח משטרה יהודי והיודנרט. תפקיד היודנרט היה לאכוף את הפקודות הגרמניות בעזרת  המשטרה היהודית. ד”ר בומברגר נבחר כנשיא היודנרט ותמואל שטנס נבחר לסגנו.

היהודים חויבו להתייצב במשטרה מדי יום עבור כל מיני סוגים של עבודת פרך בכפייה. פעמים רבות במקום להילקח לעבוד, היהודים הובאו למחנה מאלאכאוויאנקה, שם הם עונו והוכו כדי  לספק את הצרכים החייתים של החיילים הנאצים.

באחת הפעמים, מספר אנשי אס אס נכנסו למשרד הקהילתי ותבעו שהמזכיר, בנימין יגדה, יעביר להם מיד עשרה אנשים צעירים לעבודת כפייה במחנה מאלאכאוויאנקה שם הם הוצבו. כמובן שדרישתם מולאה מיד. אני הייתי בין אותם עשרה גברים צעירים. הם קודם כל ערכו עלינו חיפוש. אחר כך, הם לקחו אותנו לעבודת העינויים השטניים שלהם. הם חרטו מגיני דוד על החזה שלנו בסכינים שלהם החדים כתער. אחר כך הכניסו אותנו לחביות שהם גלגלו לאורך כל הרחבה. הוכנו עם מקלות על הראש ובכול הגוף. הלכנו לשם בריאים וחזרנו מוכים עם פנים נפוחות וחבולות.

בפעם אחרת, שני ז’נדרמים ו”וואלקדייטש” (דובר  גרמנית ובעל תרבות גרמנית, אך לא אזרח גרמניה) שלפו אותי ואת אבא שלי, ר’ משה מרדכי געליבטער, מהמיטות שלנו לאחר חצות הלילה ולקחו אותנו לתחנת המשטרה. אני הובאתי בפני המפקד, שאמר לי שבגלל שאני עובד בנק, אני חייב לתת לו את השמות של היהודים העשירים. הוא נתן לי דקה לענות – אם אני לא אענה, הוא יירה בי.

החלטתי לא לענות. עדיף לסבול בעצמי ולא למסור על יהודים, חס ושלום. כשהם ראו שאני לא מדבר, הם התחילו לענות ולהכות אותי. הם העמידו

אותי עם הפנים לקיר ואמרו לי שהם הולכים לירות בי. אמרתי וידוי. באורח פלא הם שחררו אותי וחזרתי הביתה שבור ומוכה.

אחרי חוויה זו הייתי צריך להישאר במיטה משך שישה שבועות. ד”ר פיינברג בא לבקר אותי. כשהוא ראה אותי, הוא בכה ושאל בתמימות למה היכו אותי. עניתי לו, “כי אני יהודי. זה הכול.”

פלוצק – עיר מקלט

חודש לאחר פרוץ המלחמה, הגרמנים גרשו את כל היהודים מכל הערים הסמוכות לגבול הגרמני. הקורבנות הראשונים היו היהודים מדובז’ין, נאד, דרבנצ’ה, ורופין. הם הגיעו לפלוצק מרוששים ובחוסר כל. האנשים שהיו עשירים אתמול, עניים היום כי היה אסור להם לקחת שום דבר איתם. מאות משפחות יהודיות עם ילדים קטנים, קשישים וחולים הגיעו לפלוצק. אנשי פלוצק מיד הקימו ועד לעזור לפליטים למצוא מקום לינה. כל תושב היה חייב להכניס משפחה או לפחות אדם בודד. הפליטים גם קיבלו מזון וביגוד.

יהודי פלוצק הפגינו חמלה יוצאת דופן כלפי הפליטים וממש חלקו את האוכל שלהם עם הפליטים. הם אמרו, “מה שקרה לפליטים היום יכול לקרות לנו מחר”. הפליטים באו בעגלות במורד הרחוב הראשי לבית המדרש. בהתחלה הם שוכנו בשני הבתי מדרש. אחר כך, הם עברו לגור עם אנשים פרטיים.

אנשים פשוט לא רצו להאמין לדברים האיומים שהפליטים סיפרו על איך הגרמנים ברופין רצחו את ה-“זקלדניקס” (בני ערובה), את מכובדי הקהילה ויהודים עשירים. הם אמרו לו שהנאצים אסרו את האנשים הכי חשובים בעיר, והם לא נראו שוב.

הם אמרו שאיכר שבא לריפין סיפר להם שכל ה-“זקלדניקס” (בני ערובה) נורו ביער, לא רחוק מהעיר. האיכר זיהה את המגפיים של ר’ ישראל לוקסמבורג שהיה חלק מהנהגת הקהילה, אדם צעיר, תלמיד חכם

ובעל מעשים טובים עם לב רגיש. האיכר ראה את המגפיים שלו בולטות החוצה מהאדמה במקום שהוא היה חצי קבור.

האוכלוסייה היהודית בפלוצק גדלה עכשיו לעשרת אלפים איש.

הגטו בפלוצק

בלילה של ה-30 באפריל, 1940, ז’נדרמים גרמנים והמשטרה הקיפו את הגטו בפלוצק. כשהיהודים גילו את זה בבוקר, קמה זעקה גדולה. הם הבינו שהם עכשיו יכולים לצפות לגרוע מכול. הגרמנים הכריזו שמי שיחצה את גבולות הגטו יירה מיד.

הצפיפות בגטו נהייתה איומה. היו כמעט עשרה אנשים  בחדר. מחלות התחילו להתפשט ושיעור התמותה היה מאוד גבוה. פשוט לא היה מקום לשים את החולים, וחוץ מזה היה מחסור בתרופות.

הגברים שנלקחו לעבודות כפייה, שגוייסו על ידי היודנרט בהתאם לפקודות הגרמנים, לא ידעו אם הם יחזרו מהעבודה.

הגסטפו ערך חיפושים בלתי פוסקים בבתי היהודים ושדד כל מה שהיהודים הצליחו להציל. הפשיטות האלה בדרך כלל נערכו בלילה. הגרמנים היו פוקדים על כולם לצאת מהמיטות ואז הופכים את הבית. היה צריך לתת להם הכול: כסף, זהב, כלי כסף ותכשיטים. אוי לאדם שנמצא בביתו משהו בלתי חוקי.

בלילה, היהודים שיוועו לאור יום, ביום הם שיוועו ללילה.

במשך היום לא היה ניתן לראות גברים ברחובות כי “מלאכי החבלה” הגרמניים היו תופסים אנשים לעבודה, ורבים מבין אלו שנלקחו לא חזרו.

הגרמנים היו לוקחים את היהודים לעבודות הכי קשות, כגון לפנות הרי חול שלמים ליד הויסטולה, ולהעמיס אותם על משאיות ו-[בלתי קריא] בתי יהודים.

קנסות רבים הושתו על הקהילה היהודית. היהודים היו צריכים למסור תכשיטים וכלי נוי שעברו במשפחתם משך דורות.

הפולנים הורשו להיכנס לגטו. הם היו מביאים אוכל, עבורו קיבלו מחירים גבוהים במיוחד. מי שלא יכול היה לשלם בכסף, שילם בבגדים, כלי מיטה, תכשיטים ואפילו בחולצה מעל גבו.

קומיסר גרמני נבחר כאיש הקשר בין הגסטפו והיודנרט. היודנרט חילקו אוכל ליהודים לפי גולגלת. אוכל זה חולק פעם בשבוע. חילקו גם קרטונים לשימוש להסקה  (במקום קרשים). נשים היו קופאות כשעמדו בתור שעות ארוכות עד שקיבלו את הקרטונים בעזרתם יכלו לחמם את ביתם. חלוקת העצים הייתה מינימאלית. אנשים הוכרחו לפרק דלתות וחלונות ולשרוף אותם כדי להתחמם.

התהלוכה הטראגית

מאחר ובתי המדרש נסגרו והיהודים רצו להתפלל יחד, הם הקימו מניינים בלתי חוקיים בבתים פרטים – תחת מעטה כבד של סודיות, שכן נאסר על כל התקהלות שהיא. במהלך פשיטה משטרית על רחוב גרז’קה 3, אנשי האס אס גילו מספר מניינים של יהודים מתפללים בבית הגבאי של השטיבל של גור, ר’ מאיר כהן.

הפושעים הגרמנים ציוו על כל היהודים לצאת לרחוב בטלית ותפילין והכריחו את היהודים לצעוד דרך הרחובות הנוצריים מאחורי אדם שהחזיק ספר תורה.

הסדיסטים הנאצים לא הסתפקו בהשמדה הפיזית של היהודים. הם רצו גם לתקוף את הדת היהודית וללעוג לכל הקדוש והיקר ביותר לעם היהודי.

עלילת הדם

בשעות המאוחרות של לילה קר, חורפי, חיילי גסטפו נכנסו לבית של “יהושע הגבוה”, ע”ה, ברחוב נייטזייל כדי לערוך חיפוש בבית ולשדוד את המשפחות היהודיות שבו.

מאחר והמדרגות בבית הישן היו סיבוביות וחיילי  הגסטפו היו שיכורים לגמרי, אחד מהם החליק ונפצע קלות.

למחרת בבוקר, הגסטפו חזר ואסר את כל היהודים בבית – 25 איש – באמתלה שהיהודים גרמו לתאונה. אלו שנאסרו נשלחו למחנה המוות דז’יאלדבה שם סבלו עינויים נוראיים.

25 קורבנות אלו לא סיפקו את הרוצחים הנאצים. הם ביצעו פשיטה שנייה באמצע הלילה ולקחו עוד 100 יהודים מרחוב נייטזייל ומקומות נוספים. הם העלו אותם על מכוניות ושלחו אותם ליעד בלתי ידוע.

הגירוש הראשון

פעם אחת עברה שמועה בגטו על חדשות סודיות שלמחרת יחסלו את גטו פלוצק. היהודים ארזו את חפציהם וחיכו ברחוב. אבל למחרת התברר שהשמועה לא הייתה נכונה. הגרמנים עצמם הפיצו אותה כדי לבלבל ולהדאיג את היהודים.

אבל חודש מאוחר יותר, בליל שבת ה-20 בפברואר, 1941, בשלוש לפנות בוקר, אנשי האס אס עברו בגטו. עם קתות הרובים הם שברו דלתות והכריחו את כל היהודים לצאת לרחוב: גברים ונשים, ילדים ותינוקות, זקנים, חולים וחלשים – כולם ללא יוצא מהכלל. הם לא הרשו לאף אחד לקחת משהו איתם. מי שתפס חבילה, הוכה ללא רחם והוכרח להשאיר אותה מאחור.

היהודים הוכו על ראשם ונרדפו דרך הרחובות עד שהגיעו לכיכר גדולה. כאן כעשרת אלפים יהודים נעמדו בשורות, עשר בשורה. הקור היה חודר עצמות ואנשים קפאו מקור. רבים התעלפו ומתו מהפחד. הם נפלו בשלג הכבד וגופותיהם הושארו ברחוב בו הם נפלו.

כל היהודים נדחסו לאחר מכן כמו דגי הרינג במשאיות גדולות. מי שהיה לו כוח לטפס למשאית הגבוהה הוכה עד שלא היה ניתן להכירו. היהודים האחרים משכו את היהודים החלשים לתוך המשאיות כדי להציל אותם מהידיים הרצחניות של הגרמנים.

היהודים שעמדו בשורות וחיכו להידחס למשאיות לא הורשו לזוז ממקומם. הם עמדו בקרה בלי לאכול ולשתות. הורים הופרדו מילדיהם – היה אסור לעבור משורה אחת לשנייה.

במשאית אליה הוכנסתי היה גם חברי ר’ זלמן דוד רובינשטיין. כשהכניסו גם את אשתו וילדיו, הוא השתולל מזעם. בלי לחשוש לסכנה שאיים עליו, עם הרבה רגש הוא התחיל לקרוא ליהודים להילחם חזרה. הוא טען שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו לאן לוקחים אותנו, אז למה שנלך כצאן לטבח? מה עשינו? מה חטאנו? למה מגיע לנו גורל כזה? ומה חטאו הילדים, תינוקות של בית רבן ויונקים?

זה היה נס שהגרמנים לא הבינו אותו. אם הם היו מבינים, הם היו הורגים את כולנו במקום.

כשהגרמנים סיימו לדחוס את כולנו במשאיות, הם הבריחו את הבריחים והמשאיות החלו לנוע. אף אחד מאיתנו לא ידע לאן לוקחים אותנו.

יהודי פלוצק לא יכלו ליהנות מהאוכל והצ’ולנט שהם הכינו לשבת – ושנהרס יחד עם היהודים. זו הייתה שבת קודש האחרונה עבור היהודים בפלוצק.

במחנה המוות דז’יאלדבה

בדרך עברנו דרך עיירות וכפרים שונים. עברנו דרך מלבה והגטו היהודי בו עדיין הילכו יהודים. הם איחלו לנו “שבוע טוב” ושאלו לאן לוקחים אותנו. יכולנו לראות במבטם את כאבם ואת הדאגה לגורלנו.

רבים רצו לקפוץ מהמשאיות אבל זה היה בלתי אפשרי. בכל משאית נסעו חיילי אס אס עם מכונות ירייה. בדרך זו הובאנו לדז’יאלדבה.

לפני שערי המחנה בדז’יאלדבה, הגרמנים הורידו אותנו מהמשאיות, והיכו אותנו עם אלות. ואז אמרו לנו לרוץ דרך דלת קטנה. משני הצדדים עמדו חיילי גסטפו שהחזיקו קתות רובים מעל ראשנו. הם רדפו אחר היהודים. אנשים נפלו מהמכות ונוצר הר של אנשים. אם מישהו הצליח להביא איתו דבר-מה, הוא היה חייב להשאיר את זה לפני הדלת.

רדפו אותנו למגורים חשוכים שם שכבנו קפואים על צואת סוסים, על רצפת בטון. החלשים והחולים קראו בקול, אבל היה בלתי אפשרי להציל אותם. רבים מתו ונקברו מתחת ל”אשפת הפנייה” הפרימיטיבית בחוץ. מי  שלא האמין בגיהינום, יכול היה לראות אותו שם…

ולגבי החמשת אלפים היהודים שבאו למחנה לפנינו, זה בלתי אפשרי לדמיין את העינויים שהם עברו. הם ייחלו למוות, אם רק זה יגאל אותם מהסבל הנורא.

הגרמנים לא התייחסו ליהודים כאל אנשים, אלא מחצו אותם כמו תולעים. האומה הגרמנית של רוצחים השליכה מעליה את צלם אלוקים. אך אחד יכול לדמיין את כללות האכזריות הסדיסטית בה הנאצים התנהגו כלפי יהודי פלוצק באותו גיהינום עלי אדמות שנקרא דז’יאלדבה.