לרב מנדל היה כישרון מיוחד להיות מסוגל להחדיר יראת שמים (יראת שמים) בתלמידיו. הוא היה שקוע כל הזמן בלימודו, ומי שראה אותו לא יכול היה שלא להיות מושפע עמוקות מהחסמדה שלו. הוראתו החיה את המורשת הגדולה שלנו. בכל פעם שהיה מזכיר שם של תנא או אמורא, הרגשת כאילו אתה באמת רואה את חכם המשנה הקדוש או הגמורא חודר לפניך.

הרב מנדל היה אדוק מאוד, והפריד את עצמו מכל סוג של פינוק. הוא הקפיד על לשון הרע, ולא הרשה לסובבים אותו לומר מילה רעה על איש. הייתה לו אהבה אמיתית ומתמשכת לכל יהודי, ובלבו הגדול השתתף בכאבם של כל אלה שמצאו עצמם מתמודדים עם סבל או צער.

בפלוצק לא היו אדמו“רים חסידיים שאליהם יכול היה יהודי לפנות בעת צרה אישית. כל מי שעמוס בצורות פנה באופן טבעי לרב מנדל. אלה שהיו חולים, אלה שהתמודדו עם השלטונות, יהא מהות צרתם אשר תהיה, כולם הגיעו אל הרב מנדל. הוא היה שופך את לבו בתהילים למענם ומרעיד את חומות בית המדרש שלו בעוצמת תפילותיו.

הוא היה עני, וגם סבל מאוד מנסיבות אישיות קשות, למרות זאת, תמיד נשא חיוך על פניו. הוא המשיך ללמוד בהסמדה למרות כל דאגותיו, ודאג שהתלמידים שלו יספגו גם את הנטייה הזו. הוא לא הרשה להם לבזבז דקה בשיחת סרק ובדיבור עקר.

מדי שנה, בכ“א בשבט, היה נוסע לאוהל של הצדיק מגוסטינן, והיה מביא איתו את תלמידיו לציון היארטצייט. התאריך נפל בחלקו הקר ביותר של החורף, ובכל זאת הוא היה קורא את כל ספר התהילים בקבר. הוא היה עושה את אותו הדבר, גם ביהרצייט של הרב זושא פלוצקר, שהיה תלמידו של הרבי, אדמו“ר בונים מפשיסקא.

בשנת תשס“ז (1927) חלה רב מנדל במחלה מוות. ביום פטירתו, בטרם הסתלקה נפשו גופו, ביקש להביא לו את הטליס והתפילין שלו. הגבאים של החברה קדישא, רבי לייביש קרישיק ורבי יוסף זיידל, עמדו מנגד וצפו בהשתאות ובהשתאות בזמן שהוא משמיע. הוא היה מודע לחלוטין לקרבה של פטירתו, ולמרות זאת היה עסוק בכך שעדיין לא הניח תפילין באותו יום.

לאחר מכן, נקראנו, תלמידיו הצעירים. אהבתו של רב מנדל לתלמידיו הייתה בלתי מוגבלת, וכולנו הרגשנו כמו בניו. ניגשנו לרבינו בפעם האחרונה, והוא נתן לכל אחד מאיתנו את החוברת האחרונה שלו. אני זוכר היטב את החוברת האחרונה שלו אלי. הוא התפלל שאנצל מידי הלא–יהודים, בהתייחס לעובדה שבאותה תקופה הייתי בסכנה להילקחות בכוח לצבא.

ואחר כך קרא קריאת שמע, ונשמתו יצאה במילה אחד. הידיעה על לכתו התפשטה כאש בשדה קוצים, ויצרה סערה גדולה ברחבי העיר. הלויה שלו נערכה באותו היום.

הרב מרדכי דב אדלברג, רוב העיר, קם למסור את החספד: “שלחו ‘משם‘” פתח בציטוט הגמורא. “מיהו איש העולם הבא? מישהו שבא בשקט והולך בשקט”. אז פרץ המכלול כולו בבכי, צעירים ומבוגרים כאחד.

לאחר מכן, נאמרו דברי חסד על ידי בנו, הרב משה מנדלסון, דיין ומורה צדק בפלוצק. הרב משה היה אחד מענקי הרוח של דורו, אדם בעל יושר ויושרה רב, למודון ופוסק מצטיין, ויהודי אהוב על כולם על צניעותו וענוותנותו הבלתי מתנשאת. הוא נחנק מדמעותיו כשהכריז: “קשה להספיד אבא, ובעיקר אבא כמו אבי. כאב הלב זועק מקצה העולם לקצהו“.

ואז קם בנו השני של הניפטר לדבר, הגאון, הרב בנימין מנדלסון, רב הקוממיות, ארץ ישראל. אבל הוא גם היה שבור לב, דבריו לא נשמעו. נכון יותר לומר שלבו דיבר יותר מאשר פיו, אז הוא היה מוכה צער. ואכן, איש מאתנו לא יכול היה להכיל את צערו ביום שבו נפטר מהעולם הזה הרב מנדל מנדלסון, רבינו הגדול. יהי זיכרו ברוך (יהי זכרו ברוך).

ראש הישיבה: הרב שמואל זושא רודובר

בין האישים המצטיינים, שהעיר פלוצק התגאתה בהם בצדק, היה גדול למדון וראש הישיבה, הרב שמואל זושא רודובר. הרב שמואל זושא נולד בפלוצק וזכה לתהילה כאלואי, ילד פלא, בגיל צעיר. המורים בעיר בקושי יכלו לספק את תאבונו הבלתי יודע לתורה. עוד בהיותו נער למד בבית המדרש הקטן, שם התאספו המוחות המבריקים ביותר בעיר כדי ללמוד ולחדד זה את דעתו. זה היה גם מיקומה של הישיבה.

כאשר הרב שמואל זושא גבר על משאבי מוריו בפלוצק, הוא הלך ללמוד אצל הגאון רבי יהושע מקוטנא. בין תלמידיו של רבי יהושע הוא נודע הן כתלמיד חכם מצטיין והן כאדם בעל רמת התנהגות גבוהה ביותר, אשר מיהר לתת יד לכל נזקק. הוא שימש גם כמלווה אישי של הכותנא רוב, והיה חבר במעגל הפנימי של תלמידיו.

הרב שמואל זושא שהה בקוטנא עד נישואיו, בעיירה וישגראד, עם בת דודתו, בתו של דודו, רבי משה הכהן פינקלשטיין. במשך שנים רבות תמך חמו בזוג הצעיר, ואיפשר לרב שמואל זושא ללמוד תורה ללא הסחת דעת, תוך שיתוף בלימודיו עם מספר הולך וגדל של תלמידים. אחד מתלמידיו מאותה תקופה היה הרב ירמיה המפורסם, האפולר רוב, בנו של הרב יעקב דוד אמשינובר ונכדו של האדמו“ר הזקן Vurker. הרב ירמיה למד אצלו במשך כל תקופת מגוריו בווישגרד.

מאוחר יותר עבר הרב שמואל זושא לוורשה, שם ביתו התפתח במהירות למקום התכנסות ללומדי תורה ולבית הרחק מהבית עבור כל האורחים מפלוטצק או וישגרד. מי שהגיע לוורשה מסיבות עסקיות או אישיות נאלץ להישאר עם הרב שמואל זושא. כולם היו מוזמנים. אורחיו אכלו ליד שולחנו וישנו בחדרי השינה שלו, כשהם מרגישים כל רגע כאילו הם נמצאים בבתיהם שלהם.

הרב שמואל זושא היה בקשר תדיר עם הגדלים של ורשה. הגאון הנודע מרוגאחוב, רבי יוסף רוזן, בעל ספר “צופנס פניח“, התגורר באותה תקופה בוורשה והרב שמואל זושא היה כל הזמן בביתו כדי לדון בנושאי התורה שהטרידו אותו במהלך לימודיו. כמו כן, היה לו קשר קרוב מאוד עם הרב המוערך מוורשה, רבי שלמה דוד כהנא, עמו נהנה לדון בסוגיות שונות של ספרי תורה והלכה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה השתנה הונו, והרב שמואל זושא נאלץ לעזוב את ורשה. מלבד אובדן הכנסה, אנשים רבים עזבו את ורשה באותה תקופה בגלל המחסור הקיצוני במזון. אנשים ציפו שיהיה להם קל יותר להשיג מזון בעיירות הקטנות יותר. הרב שמואל זושא חזר למולדתו פלוצק, שם התקבל בחום ומונה לראש הישיבה.

הישיבה הייתה במצב ירוד עקב הכאוס והמחסור שהביאה המלחמה, מה שחייב את עזיבתם של תלמידים רבים. למרות זאת, הרב שמואל זושא נכנס למלאכת הארגון מחדש של הישיבה, ועד מהרה משך אליו תלמידים חדשים. הוא מסר שיעורים קבועים והוציא הרבה לומדי תורה מצטיינים.

הרב שמואל זושא כיהן כראש הישיבה מסתיו תרפ“ה ועד שנת תרפ“ט כשחזר לוורשה. בוורשה הוא היה מסוגל להתמסר לחלוטין ללימוד תורה, לשרת את ה‘ ללא הסחת דעת. בנוסף, מסר שיעור יומי לכמה מגדולי התורה בוורשה.

פרוץ מלחמת העולם השנייה גרמה לו ייסורים רבים ומיד ניכר היה שעת סבל וטרגדיה גדולה בפתח. המחסור הקריטי במזון ואכזריותם של הנאצים כאבו אותו מאוד, ונשמתו הקדושה עזבה את כדור הארץ הזה בערב יום כיפור תשכ“ט (1939). הוא נקבר בבית הקברות ההיסטורי של ורשה.

הרב שמואל זושא היה בנו של סבי; הרב שלמה יוסף, ואח של אמי היקרה; ישכה חיה גלייבטר.

הפלנסקר מלמד

בין הזיכרונות היפים ביותר שלי מעיר הולדתי פלוצק בפולין שלפני המלחמה, הוא של מורי, רבי שמעון דוד, שהיה ידוע בשם “הפלנסקר מלמד“. הוא לא היה רק ​​המורה הממוצע שלך, אתה מבין. הוא היה תלמיד חכם מצטיין – איש תורה אמיתי שהתברך גם באישיות עשירה ומוכשרת. היו אותם מלמדים שנסחפו בטעות למקצוע ההוראה; אולי לאחר שנכשל בעסקים או לא הצליח בפרנסה אחרת. ר‘ שמעון דוד היה סיפור אחר לגמרי. כל רצונו בחיים היה ללמד ולשתף את הידע שלו עם המטענים הצעירים שלו. הוא ידע לחנך ילדים, הסביר הכל בצורה קלה להבנה והערכה.

נדמה היה שהוא תמיד קולט מה קורה במוחו של ילד, ויעשה זאת

הייתי פסיכולוג מעולה! הוא זיהה את יכולותיו של תלמיד, ועזר לכל ילד למצות את הפוטנציאל שלו. אבל זה לא הספיק לו. לאחר השעות הארוכות של הוראה, הוא פעל להרחיב ולשכלל את הידע שלו על התהליך החינוכי על ידי קריאת ספרים וכתבי עת מחקר ללא השכלה.

מטבע הדברים, תורתו לא עשתה אותו עשיר. הוא גר בדירה עם חדר אחד ומטבח. חדר אחד זה שימש כחדר השינה שלו, חדר הקבלה שלו למפגש עם מבקרים וככיתה שבה לימד. לא היה ריהוט מהודר בחדר, וה“מותרות” היחידה שהייתה לו הייתה ארון ספרים גדול עם מבחר נאה של ספרי ספרים כולל ש“ס וילנה היקר. (המהדורה המשובחת של התלמוד כולו נדפסה על ידי משפחת רום בווילנה, ליטא.) רכוש זה היה גאוותו ושמחתו, ובלילה מאוחרת לאחר יום קשה של לימוד תלמידיו, היה מוציא את כרכיה ולומד באמצע הדרך. לאורך הלילה.

בנוסף להיותו תלמיד חכם, היה ר‘ שמעון דוד גם מתמטיקאי מוכשר; לא רק שהוא הכיר את כל המשוואות והשיטות המתמטיות הסטנדרטיות, אלא שהוא גם הגה שיטות ונוסחאות משלו לאלגברה וגיאומטריה. בהקשר זה הוא היה באמת יוצא דופן, ולא היה איש סביבו שיכול להתחרות בידע שלו בתחום זה. הוא ידע מספיק כדי לשמש כפרופסור למתמטיקה באוניברסיטה.

כאשר תלמיד גילה כישרון למתמטיקה, הוא היה נותן לילד זמן ותשומת לב נוספים כדי לעזור לפתח את יכולתו. לחבר שלי, הרשל וילנסקי, שלמד יחד איתי אצל רבי שמעון דוד, הייתה יכולת כזו. המורה שלנו נתן לו תשומת לב מיוחדת, ותחת הדרכתו הוא באמת פרח, ובסופו של דבר הפך לפרופסור למתמטיקה באוניברסיטת קרקוב.

ר‘ שמעון דוד היה גם אמן השפה העברית. בסך הכל הוא היה אדם מוכשר במיוחד, ורבים מכישוריו מעולם לא נוצלו במלוא יכולתם. כפי שניתן לצפות, רבי שמעון דוד לא העריך עושר חומרי. עם זאת, המשאלה החומרית היחידה שהביע אי פעם הייתה רצונו לקבל את האסרוג היפה ביותר בפלוטצק. כדי לקבל את הכסף עבור המותרות האחת הזו הוא היה מצמצם וחוסך כל השנה, שם בצד פרוטות עד שהיה לו את הכסף הדרוש. וכשהגיע סוקוס, לאף אחד לא היה אסטרוג יפה יותר משלו, ואף אחד לא השיג שמחה וגאווה כמוהו בפאר הצנוע הזה.

ר‘ שמעון דוד סיפר לי שבמהלך מלחמת העולם הראשונה התנהל ויכוח רב בקרב הפוסקים על ההליך הנכון לנקוט בהתחשב במחסור הקיצוני באסרוגים. לקהילות שלמות היה סחט אפילו אסרוג אחד. באותה עת קיבל אבי, משה מרדכי גלייבטר, מתנה מסוחר בוורשה – שני אסרוגים! את אחד מהם שמר לעצמו ואת השני סירב למכור בכל מחיר, אך נתן אותו במתנה לרבי שמעון דוד, ביודעו עד כמה הוא ערך מצוה זו. רבי שמעון דוד מעולם לא שכח את החסד המיוחד הזה. הוא העריך מאוד את אבי, ולעתים קרובות סיפר לי כמה אבי השיג בדרכו השקטה, תמיד פעל מאחורי הקלעים ונמנע מפרסום.

אחד האזרחים הבולטים בעיירה היה איש אמיד שסבל לפתע מהיפוך הון והפסיד את כל כספו. נס אחד ידע על נסיבותיו המשתנות, אבל הוא גם ידע שר‘ משה מרדכי הוא אדם שיכול לשמור סוד וגם להיות אדם רחום שמיהר לעשות טובה – אז הוא הגיע אליו מוקדם בבוקר יום שישי אחד. הוא הסביר שמצבו נואש ואחרי שמיצה את כל האפשרויות הוא נותר כעת בלי שום דבר בביתו כדי לאכול לשבת. אבי נתן לו מיד עשרה רובל, ולאחר מכן ארגן לעזור לו בסכום הרבה יותר משמעותי, ובסופו של דבר אפשר לאיש הזה להקים מחדש את העסק שלו.

ר‘ שמעון דוד היה חסיד גרר, אחד החסידים הנחשבים ביותר בשטיבל. הוא קיבל מקום ליד המזרח (הכותל המזרחי)