יכלול עצמו עם כל ישראל

מוסיף השפת אמת הק', שעל האדם לתת מהפנימיות שלו, מהמחשבות והרצונות שלו, וזהו "אדם כי יקריב מכם". הדגש הוא על מכם, מעצמכם, מרצונו של האדם להשם יתברך, מהמוכנות של האדם לכלול את עצמו כחלק מכנסת ישראל, הכנסת עצמו בתוך כלל ישראל, לא רק כיחיד אלא כחלק מכלל ישראל, זהו קרבן שלם, ואז אין האדם מביא קרבן מן החי, אלא מקריב את עצמו גם כן.

והביאור בזה נ"ל, דדבר זה הוא החלק החשוב ביותר בהבאת הקרבן, חייב להיות "אדם כי יקריב מכם", יקריב זה מלשון קרבה, האדם מביא עצמו קרוב לה'. ולוקח מתוכו ומקריב, מעניק מעצמו לה'.

קול ה' למשה

"ויקרא אל משה" וברש"י, "הקול הולך ומגיע לאזניו, וכל ישראל אינם שומעים", משה שומע את הקב"ה קורא את שמו, ואף אחד אחר לא שומע, אות וסימן של חיבת ה' למשה.

בפרקי אבות (ו, ב) "אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה."

מבאר הדגל מחנה אפרים "בת קול היינו הרהור של תשובה נשמע בכל יום בליבו של אדם, ומי שיש לו דעת ושומע ומבין את ההכרזות נושא לבו לשוב בתשובה, והרי הוא בבחינת משה".

השומע לבת קול הרי הוא בבחינת משה

בדומה לכך, "ויקרא אל משה", משה היה יכול לשמוע את קול ה' בחורב, אנחנו מקבלים בת קול מהר חורב ואנו צריכים לכוון את עצמנו לקלוט את הבת קול, ואם נשמע ונשים לב אליה, הבת קול תחדור אל לבנו ויהיה לנו הרהור תשובה. ואזי נשמע כעין שמשה רבינו ששמע את הקב"ה.

ועל אף שהרבה דרגות יש בזה, כי דרגת שמיעת משה רבינו היא בדרגת פנים בפנים, עכ"ז עדיין יש לנו דרגת שמיעת הבת קול מהר חורב, להרהור התשובה, אנו יכולים לשמוע את דברי ה' דרך הבת קול, שיוצאת מהר חורב, זה סיני.

אולם מי שאינו מחונן בדעת, ואינו משים לב להרהורי תשובה בלבו שמכרסמים בו בכל יום תמיד, שהרי כל אדם רוצה באמת בתוכו ובפנימיותו לשוב בתשובה, ויש בו חלק המבעבע ובוער בקרבו תמיד, רק שצריך להשים על לב לאש הפנימי הזה (ועיין דברים נפלאים בענין הזה ברמב"ם הל' גרושין ב, כ).

ולכך האדם שכל כולו שקוע בעסקיו, ולא שת לבו הרי כאילו לא הגיע אליו, לא נגע בו הקול כלל, נחשב חלילה כאילו הבת קול דילגה עליו, אינו מנסה לשמוע את דברי הבת קול, כי כשישים לב וישמע, הרי הוא בבחינת משה רבינו ששומע קול שאחרים אינם שומעים, הבת קול הזו. והבת קול חוזרת בכל יום. זהו חידוש מפי נכד הבעל שם טוב הקדוש. והוא כפתור ופרח.

מה החיבה ב"ויקרא"

"ויקרא לשון חיבה" (רש"י). מהי החיבה בקריאה שקדמה לכל הדיבורים והאמירות והצווים?

יש לומר שהקריאה הייתה בבחינת התמנות חדשה, כאילו שמשה רבינו לא נמצא בשום משרה קבועה שאפשר להרגיש בה התיישנות, אלא מרוב ענוותנותו הוא לא רואה בתפקידו דבר המובן מאליו, ובכל פעם מתפעל כאילו זו הפעם הראשונה שהוא נקרא לעבוד. וזה ודאי מורה על חיבה מהקדוש ברוך הוא שהוא בוחר במשה, ושוב בוחר במשה, ושוב בוחר במשה, ומשה רבינו מצדו מרגיש התחדשות תמידית בתוספת אהבה ויראה אחרי כל קריאה שקודמת לעצם הדיבור או הציווי, וכעין זה איתא בשפת אמת, עיי"ש.

שינוי יחס השי"ת למשרע"ה בין פרשת ויקרא לפרשת תצוה

והנה, בניגוד גמור לבחינת האהבה והחיבה שיש בפרשת ויקרא, מצינו "חוסר יחס" כביכול בפרשת תצוה! שמעבר לזה שהקריאה לא מוזכרת בכלל, אבל אפילו שמו של משה לא מוזכרת. והנה כבר איתא בספרים שמשה בפרשת כי תשא כביכול הוציא קללה לעצמו "ואם אין מחני נא מספרך", וקללת חכם אפילו על חינם היא באה. אז הקדוש ברוך הוא המתין עד פרשת תצוה, שהיא הפרשה האחרונה לפני שחוזרים חלילה לפרשת כי תשא, לקיים בו את מחיקת השם שכביכול קילל את עצמו. אבל המעיין יראה שזה לא השמטת שמו של משה מאותה פרשה, אלא הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה באופן שאין בו שום התייחסות של חיבה אלא קורא לו "ואתה" זה כאחד המצווה לאחר שאינו מכירו ואין לו שום יחס אישי אליו!

היחס הקשה בנוגע למשיחת אהרן ובניו

אחד הציוויים בפרשת תצוה שנאמר בו "ואתה" היה "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" הציווי להכין את הכוהנים להתקדש לכהונה, שזה יוצא לפועל בספר ויקרא (בפרשת צו בדומה לתצוה), ורואים פה ניגוד גדול, שבספר של "החיבה למשה" שוב התורה חוזרת על הציווי של משה למשוח את הכהנים ולקדשם, ובפרשת תצוה נאמר בדיוק אותו ציווי בלשון קשה, וכביכול בחוסר התייחסות.

המשכן וכהונת אהרן ובניו לאחר חטא העגל

כידוע אין מוקדם ומאוחר בתורה, וכבר יש דעות שאילולי חטא העגל לא היה המשכן כפי שאנחנו מכירים, ובאמת הפרשיות תרומה ותצוה נאמרו לאחר חטא העגל. צא ולמד מזה שלפני חטא העגל העבודה הייתה בבכורים, ולא בכהנים בני לוי, יוצא אפוא שכל בחירת אהרון ובניו הייתה לאחר חטא העגל. את חטא העגל אהרן הוציא לפועל, בגלל הלחץ של הערב רב, שמשה רבינו קיבל לתוך עם ישראל.

העבודה הקשה והמסובכת שמוטלת כולה על משה

לקדש את אהרן לכהונה היא מורכבת בשביל משה רבינו. מצד אחד מה שאהרן ראוי לכהונה זה מצד שהוא אחיו של משה, וכחלק ממשה שלא היה מעורב בחטא העגל, זה מה שעושה את אהרן ראוי לכהונה. אבל משה צריך להתאמץ כדי לקרב את אהרון יותר אליו ואל בחינתו וקדושתו, כלשון הציווי "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך", וכן כתוב בפרשת צו "ויקרב אליו בני אהרון".

מצד שני, משה גם צריך לעבוד קשה לקרב את אהרון אליו בגלל שאהרון הוציא את חטא העגל לפועל בלחץ הערב רב. בזה שאהרן הוציא את חטא העגל לפועל הייתה קצת אשמה על משה בעצמו, על שהביא את הערב לתוך בנ"י כמאמר השי"ת למשה "לך רד כי שחת עמך" הכוונה "עמך ולא עמי". דברי השי"ת מוסבים על הערב רב שמשה קיבל, והם הכשילו את בני ישראל בכלל, ואת אהרון בפרט.

היות שיש למשה בחינת אשמה בנפילת אהרן, הוא חייב לעבוד יותר קשה להמשיך מקדושתו עליו, כדי להרים את אהרון להיות ראוי לכהונה. ואם כן, אין כאן סתירה לעצם אהבת השי"ת למשה כפי שמתבטאת בפרשת ויקרא ובין היחס הנוקשה בפרשת תצוה. היחס הקשה היה כדי להביא את משה להתאמץ התאמצות יתרה בקרבת אהרון ולהעלותו ולקדשו עד שיהיה ראוי לכהן.

מהר״ל צינץ