"אחרי" או "אחרי מות"

הפרשה ידועה בשני שמות ״אחרי״ או ״אחרי מות״. אפשר לומר ש״אחרי״ הוא השם של הפרשה כשהוא לעצמו שהרי לא רצוי לא לסיים בנקודה עצובה, "מות", מיתת בני אהרן. אך בהרבה שנים פרשת ״אחרי״ מחובר עם פרשת קדושים ואם אומרים ״אחרי מות-קדושים״ כשהם מחוברים יש תועלת בזה שאז הביטוי ״אחרי מות״ נותן שבח וכבוד ועושה תיקון למיתת בני אהרון שהם היו קדושים, וזה ״אחרי מות [ה]קדושים (בני אהרן)" ומרמז על גודל קדושתם שנבחרו להראות את עוצם נוראות קדושת המשכן כפי שניחם משה את אהרן "…הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד…"

ופירש רש"י (ויקרא פרק י פסוק ג) :

"א"ל משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך (ת"כ וי"ר)", כנלענ"ד.

פרשת קדושים

חיוב האדם להיות מעורה בחבורת קהלתו ופרוש רק בגופו

בתוה"ק בפרשתנו "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" (יט- ב).

וברש"י ד"ה "דבר אל כל עדת בני ישראל" ביאר פרשה זו נאמרה בהקהל לפי שרוב גופי תורה תלויין בה.

החתם סופר מעיר על קדושים תהיו שנאמרה בהקהל, שגם לפי בעל חובות הלבבות, שמדגיש את מעלת הפרישות והבדידות, אין זה רצון ה' שאדם יהיה מבודד מחבורת בני אדם, וכגון ההולך למקום מדבר ויער בחיפוש אחר ה' וחקירה אחר גדולתו, לא כך יצר ה' את העולם. "כי לא לתוהו בראה," אלא "לשבת יצרה."

רצון ה' יתברך הוא "להיות אוהב את הבריות," לאהוב את ברואיו של ה', את האנשים האחרים. ״ולחבור עימהם, ללמדם בינה והשכל בתורת ה'״. על ידי אהבת הבריות יכול לקרבם לתורה ולדבקות בה'.

כאשר הוא פרוש מאכילה ושתיה מ"מ יהיה מעורה בחברה

והיאך יקיים האדם קדושים תהיו, זו פרישות הגוף, בודדות הגוף. אדם יכול לעשות את שניהם. "פורש מכל תענוגי עולם" אדם יכול לפרוש מתענוגות העולם לגופו, אבל לא לפרוש מחבורת בני אדם.

ומכח כך מלשון הפסוק: "דבר אל כל עדת וגו'" מכאן לומד רש"י, פרשה זו בהקהל נאמרה שיהיה מעורב עם בני אדם, מפני שרוב גופי תורה תלויים בזה, ללמוד וללמד להיות ממלכת כהנים.

האדם מוכרח להיות בחבורת אנשים, כך יוכל להפיץ את תורת ה' לאחרים, החתם סופר חי בזמן שאנשי ההשכלה לחמו מלחמתם בשומרי התורה המסורה לנו, והבין שהדרך להילחם היא על ידי קהילה תורנית חזקה, בה האנשים תומכים זה בזה.

ואפשר לשער שזה תואם לדברי תורתו אלו, עה"פ ש"קדושים תהיו" ללמד שצריך האדם להיות חלק מחבורת האנשים הסובבים אותו ובני קהלתו, ולחזק זה את זה בתורה ובקירוב הרחוקים, לפי גישתו, לכל יהודי יש חיוב להשפיע ולקרב יהודים אחרים וללמוד איתם, להיות אוהב את הבריות. קדושים תהיו זו חובה אישית, אבל לא על חשבון הכלל.

מצוות ואהבת לרעך קשה לקיימו

איתא בשפת אמת (תרמ״א) עה"פ קדושים תהיו, "ואהבת לרעך כמוך ויראת מאלוקיך הם גם כן הבטחות כי על ידי שמירת אלה המצוות יזכו לאלה המדרגות." חז"ל אומרים, ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה. ולכן, "אם כן, קשה מאוד לקיימה." בגלל שזה כלל גדול בתורה מאוד קשה לקיים אותו. אבל "רק באמצעות מצוות הקודמות," התורה נותנת לנו דרך לקיים את הכלל גם אם זה מאוד מאתגר מאחר וזה כלל גדול ודרך זו היא המצוות שמופיעות מיד לפניו.

"לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, אני ה'" "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא." "לא תקום ולא תטור את בני עמך," ואז "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'." זו הנוסחה, דרך קיום מצוות אלו ניתן להעפיל למדרגת "ואהבת לרעך כמוך." את"ד.

גם חלק ההוכחה הוא מצד ואהבת לרעך

ונראה לי להוסיף, שמצוות אלו מעלתם רבה כי הם מצוות שבין אדם לחברו. כמו "לא תעמוד על דם רעך" זה חלק מ"ואהבת לרעך כמוך." כשהאדם רואה דבר המציק ומכאיב או מזיק לחברו, חיוב לומר ולעשות הכל בכדי למנוע זאת מחברו.

"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא." אם רואה אדם שחברו מתמודד עם חטא, או שכבר חטא, יוכיח אותו בצורה נעימה, מכוח מצוות ואהבת לרעך כמוך", כל המצוות האלו קשורות זו בזו, "לא תלך רכיל בעמך", אין לו להאדם לדבר לשון הרע על חברו. "ואהבת לרעך כמוך", לאהוב אותו, בדיוק כמו שלא ירצה שידברו לשון הרע עליו.

אפשר שתלמידי ר"ע היו צריכים הרבה יותר במדה זו

הכל קשור זה בזה, ולכן אם תעשה את המצוות האלה כמו שצריך, תוכל להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" ולהשיג את כל הדברים הגדולים שמצווה זו מבטיחה, "זה כלל גדול בתורה." אפילו שבפני עצמה זו מצווה שקשה לקיים אותה, אם תקיים את הצעדים שבדרך, תוכל להגיע לפסגה של המצווה הגדולה שבגדולות, "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה."

זה מה שרבי עקיבא מלמד אותנו. מאחר וזה מה שהוא לימד אותנו, והוא דרש רמה גבוהה של מצווה זו מתלמידיו, ברצוני לומר שיתכן והם הצטרכו לעמוד ברף גבוה מהשאר, ולכן "שלא נהגו כבוד זה בזה" לכן כה רבים מתלמידיו, למרבה הצער, במהלך ימי הספירה חלו ומתו. רבי עקיבא ותלמידיו היו במדרגה כה גבוהה, שציפו מהם להגיע לרף יותר גבוה, הם נכשלו בהשגת רמה כה גבוהה.

לעניות דעתי, זה מה שהשפת אמת אומר, שזו מדרגה כה גבוהה שכמעט בלתי אפשרי להשיג אותה. הוא אומר, "אם כן, קשה מאוד לקיימה." עבור תלמידי רבי עקיבא היה קשה מאוד לקיימה. אפילו עם הלימוד והכול, מאחר וזה היה רבי עקיבא שלימד אותם מצווה זו, היו מהם ציפיות מאוד גבוהות.

ע"י הכלל אפשר לבוא בנקל לקיום המצוות

עוד כתב השפת אמת (תרנ״ב), עה"פ ואהבת לרעך כמוך, ואמרו חז"ל אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם כלל גדול ממנו. כי הנה עיקר קיום תורה ומצוות בכלל ישראל." דרך הכלל אפשר לזכות לקדושה כפי שנאמר: קדושים תהיו. כל מצוה שאדם עושה צריכה להיעשות בשם הכלל. אל תעשה מצוה לשם רווח אישי, אלא עבור תועלת הציבור.

"ואמר זה כלל גדול", ואנו מדייקים, "כלל גדול מכלל דאיכא קטן." זאת אומרת שיש כלל, עיקרון, קטן, "והכלל הקטן הוא להיות כל המצוה נעשה בכלל כל הרמ"ח אברים של האדם שנקרא עולם קטן." אומר השפת אמת שיש לקיים כל מצווה ברמ"ח אברים של האדם. "וכלל הגדול הוא כלל כל ישראל."

והוסיף בן עזאי, "זה ספר תולדות אדם כלל גדול ממנו שהוא לא זו שצריכין לעשות תורה ומצוות בכלל ישראל כמו שכתוב ואהבת לרעך כמוך. אך צריכין גם כן לכלול עצמו עם כל הדורות." אדם צריך להכליל את עצמו עם כל דורות העבר עד לאדם הראשון. כל הנשמות של כל הדורות מאחר וכל הנשמות תלויות זו בזו.

"וצריכין לשמור זה הכלל לעשות כל מצוה בכלל כל ישראל ואז חל עליה שם שמים כדכתיב אני ה' – אם מקיים את המצווה כמו שצריך. "ופירוש ואהבת לרעך כמוך כי בכל עשיה יש רצון ואהבה לתקן נפשו." כשאנו עושים את זה כמו שצריך, אנחנו מושכים את הקדושה אל אחינו בני ישראל ואז ה' בעצמו נמצא איתנו.

"ואז כח הכלל מסייע לזה." על ידי זה שאוהבים כל יהודי, מביאים קדושה לכלל בני ישראל ובתמורה הקב"ה יסייע לאחד אותנו. זו המטרה. אי"ה, נזכה לקדושה ולסיוע.

"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה." וכמעשה בהלל הזקן שבא אליו גוי וביקש שיגייר אותו כשהוא עומד על רגל אחת. הלל אומר לו גרסה של פסוק זה. מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. רואים מכאן שהוא חיוב לגייר אותו. אנחנו רואים שזה לא רק כלל גדול בתורה אלא שהכלל של "ואהבת לרעך כמוך" זה תמצית התורה.

אם מקיימים את הפסוק כראוי ובאהבה כלפי האחר, אפשר ממש לקיים את כל התורה כולה. ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. כלל ישראל הוא כמו גוף אחד וכל מצווה של כל יחיד ויחיד נכלל לעם, וכל ישראל ערבים זה בזה הוא תולדה של ואהבת לרעך.

שנאת חינם הביא את החורבן. הכלל גדול בתורה של ואהבת לרעך  יגן לנו ובזכותה יבנה במהרה בימינו את בית המקדש אמן סלה.

מהרא"ל  צינץ

פרשת תזריע

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו"

פסוק זה מפסיק את הרצף של הלכות טומאה וטהרה, ובא לאחר דין טומאת הילדת שהיא לשבעה ימים. מה הביאור להמשך הפסוקים?

מסביר המהרא"ל צינץ שמכאן תשובה למינים השואלים לקנטר "אם הקב"ה היה רוצה בני אדם מהולים הוא היה בורא אותם כך!" אותם "חכמים בעיניהם" אינם קולטים את עומק עניין תיקון ברית מילה, ואיך הוא זכות גדול ומתנה טובה לעם ישראל. כידוע ע"י חטא אדם הראשון נכנס הרע לגופו של אדם, ומעבר ליצה"ר לכל התאוות הרעות, האדם נעשה עלול לטומאה. א"א להימלט מלהיות טמא, סימן לדבר טומאת לידה (עיין לעיל שהארכנו בזה). הטומאה תופסת עד שבע, כפי שהמעיין יראה, שבהרבה הטומאות שהן לזמן הם שבעה ימים, כמו טומאת לידה. לזאת, לאחר חטא אדה"ר, הקב"ה עשה את האדם עם הערלה שסופגת במידה מרובה את הטומאה מהאדם, ולכך הערלה צריכה להיות על האדם שבעה ימים כימי הטומאה (כמו ימי טומאת יולדת) לספוג את הטומאה ואח"כ ביום השמיני מתעלים וניצולים מהטומאה ע"י הסרת הערלה (עיין מש"כ על זה לעיל), ועל האדם לעשות כן בעצמו כתיקון לאדם הראשון על שהביא את הטומאה לתוך הבני אדם. ודפח“ח.

פרשת מצורע

הנה ידוע כי הצרעת בא על פגם הנפש, שהגדול שבהם, הוא לשון הרע, וכדברי חכמינו ז"ל עה"פ זאת תהיה תורת המצור"ע – דרשו בזה המוציא-רע. ולכך מתחלה "והובא אל הכהן", שהמעשים עולים לכהן העליון בבית דין של מעלה, לראות אם חזר בתשובה וגו׳ וראוי לתיקון, ואם אכן היטיב דרכיו אזי "ויצא הכהן וגו'" היינו הכהן שבארץ יוצא אליו להצילו ולטהרו. והנה כתוב "נרפא נגע הצרעת מהצרוע" היה צריך לכתוב הפוך: "נרפא הצרוע מנגע הצרעת". מבאר המהרא"ל צינץ שזה רומז שאע"פ שהוא נשאר "צרוע" דהיינו שנשאר עדיין בעומק נפשו כמה פרטים שעדיין צריכים תיקון, מכל מקום הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מתיר לו להיטהר כשנרפא מ"נגע הצרעת" שע"י שחזר בתשובה במעט סרו ממנו סימני הצרעת – בזה כבר ניטהר מהטומאה – אע"פ שהוא עדיין "צרוע" וצריך להמשיך לחזור בתשובה.