הורד PDF פון דעם וואך'ס פרשס שיט
מהרא"ל צינץ
פרשת תזריע
"וביום השמיני ימול בשר ערלתו"
פסוק זה מפסיק את הרצף של הלכות טומאה וטהרה, ובא לאחר דין טומאת הילדת שהיא לשבעה ימים. מה הביאור להמשך הפסוקים?
מסביר המהרא"ל צינץ שמכאן תשובה למינים השואלים לקנטר "אם הקב"ה היה רוצה בני אדם מהולים הוא היה בורא אותם כך!" אותם "חכמים בעיניהם" אינם קולטים את עומק עניין תיקון ברית מילה, ואיך הוא זכות גדול ומתנה טובה לעם ישראל. כידוע ע"י חטא אדם הראשון נכנס הרע לגופו של אדם, ומעבר ליצה"ר לכל התאוות הרעות, האדם נעשה עלול לטומאה. א"א להימלט מלהיות טמא, סימן לדבר טומאת לידה (עיין לעיל שהארכנו בזה). הטומאה תופסת עד שבע, כפי שהמעיין יראה, שבהרבה הטומאות שהן לזמן הם שבעה ימים, כמו טומאת לידה. לזאת, לאחר חטא אדה"ר, הקב"ה עשה את האדם עם הערלה שסופגת במידה מרובה את הטומאה מהאדם, ולכך הערלה צריכה להיות על האדם שבעה ימים כימי הטומאה (כמו ימי טומאת יולדת) לספוג את הטומאה ואח"כ ביום השמיני מתעלים וניצולים מהטומאה ע"י הסרת הערלה (עיין מש"כ על זה לעיל), ועל האדם לעשות כן בעצמו כתיקון לאדם הראשון על שהביא את הטומאה לתוך הבני אדם. ודפח“ח.
פרשת מצורע
הנה ידוע כי הצרעת בא על פגם הנפש, שהגדול שבהם, הוא לשון הרע, וכדברי חכמינו ז"ל עה"פ זאת תהיה תורת המצור"ע – דרשו בזה המוציא-רע. ולכך מתחלה "והובא אל הכהן", שהמעשים עולים לכהן העליון בבית דין של מעלה, לראות אם חזר בתשובה וגו׳ וראוי לתיקון, ואם אכן היטיב דרכיו אזי "ויצא הכהן וגו'" היינו הכהן שבארץ יוצא אליו להצילו ולטהרו. והנה כתוב "נרפא נגע הצרעת מהצרוע" היה צריך לכתוב הפוך: "נרפא הצרוע מנגע הצרעת". מבאר המהרא"ל צינץ שזה רומז שאע"פ שהוא נשאר "צרוע" דהיינו שנשאר עדיין בעומק נפשו כמה פרטים שעדיין צריכים תיקון, מכל מקום הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מתיר לו להיטהר כשנרפא מ"נגע הצרעת" שע"י שחזר בתשובה במעט סרו ממנו סימני הצרעת – בזה כבר ניטהר מהטומאה – אע"פ שהוא עדיין "צרוע" וצריך להמשיך לחזור בתשובה.