״יהושע האחרון״ ושתי ידי משה

משנשלמה העברת ההנהגה, היו״ד חוזרת: ״וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי־סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת־יָדָיו עליו״ (דברים לד, ט). התורה אינה מספרת רק שנתמנה. התורה קושרת את רוח החכמה ביהושע לסמיכת ידיו של משה. התפילה של לפני ארבעים שנה שנתלווה ליהושע בשליחת המרגלים כבר מילאה את תפקידה, כפי שביאר הכלי יקר. השם יהושע שב ומופיע בנסיבות חדשות ושונות לגמרי, במעמד הסמיכה שנתן משה ליהושע שהעניקו לו את החכמה והכוח הרוחני הנדרשים לירושת מעמדו של משה.

המהרש״א מעמיק חקר בסמיכת משה ליהושע. הקב״ה ציווה את משה ״וְסָמַכְתָּ אֶת־יָדְךָ עָלָיו״ — לשון יחיד (במדבר כז, יח). משה קיים בשתי ידיים: וַיִּסְמֹךְ אֶת־יָדָיו עָלָיו (שם כג). המהרש״א מבאר שמשה נתן ליהושע יותר מסמכות ההנהגה שנצטווה להעביר. ביד הנוספת מסר תוספת חכמה ותורה. והוא קושר זאת ישר לכתוב ״וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי־סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת־יָדָיו עָלָיו״ (מהרש״א, חידושי אגדות, סנהדרין קה ב).

בספרי זוטא מנוסח הצד הזה של הסמיכה: ״שיתברך תלמודו על ידך״ (ספרי זוטא, במדבר כז, יח). ״יהושע הראשון״ נוצר בתפילת משה, ״יָ־הּ יוֹשִׁיעֲךָ״ — תפילה שהתלמיד יישמר מעצת המרגלים. ״יהושע האחרון״ עומד לאחר הסמיכה, מלא רוח חכמה, מוכן לשאת את תורת רבו לדור הבא. השם המלא הופיע שוב, ולא יסור לעולם, מכוח סמיכת משה שהכשירו לתפקיד הנהגת כלל ישראל.

מתלמיד לעמוד התורה

השפת אמת רואה את מעמד שירת האזינו בהבנה רחבה יותר: מסירת התורה עצמה. שירת האזינו נמסרת על ידי משה והושע יחד, ועל זה כותב השפת אמת ״ולכן נאמרה שירת האזינו ע״י משה ויהושע שהוא חיבור תורה שבכתב ושבע״פ״ (שפת אמת, האזינו תרס״א). הופעת ״הוּא (משה) וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן״ אינה אפוא העברת סמכות מנהלית בלבד. משה ויהושע עומדים יחד במסירת תורה מדור לדור, ״משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע״ (אבות א, א).

הרלב״ג מוסיף הערה חשובה מאד. מדרגתו החדשה של יהושע לא הופיעה פתאום ״יש מאין״ בשעת המינוי. שנותיו הרבות כתלמיד ומשרתו הנאמן והתמידי של משה: ״וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל״ (שמות לג, יא), הכינו אותו שילמד ממנו ושישלים עצמו בכל מה שלמד ממנו מסודות התורה והחכמה (רלב״ג, דברים לב, מד). ״יהושע האחרון״ צומח אפוא מתוך ״יהושע הראשון״. עשרות שנות השירות הכשירו אותו לקבל את מה שמשה עתיד למסור לו.

היו״ד וידי משה

לאחר החזרה הזמנית לשם הושע, התורה חוזרת וקוראת לו יהושע בפסוק התולה את רוח החכמה בידי משה. הקשר הזה אומר ״דרשני!״ היו״ד שמשה הוסיף להושע בראשונה הוא מרמז על ״יָ־הּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים״. לדברי הכלי יקר, משעברו הסכנה והדור, אותה תפילה מילאה את תפקידה, והתורה שבה וקראה לו הושע. אך כשהיו״ד חוזרת, היא חוזרת בצירוף ידי משה ובצירוף שפע רוחני חדש. הקשר הזה בין ידי משה וכוחו הרוחני היה ניכר כבר הרבה קודם בחייו של יהושע. במלחמת עמלק התורה חילקה בין תפקידי משה ויהושע. יהושע יוצא לנהל את המלחמה למטה, ומשה, אהרן, וחור עולים לראש הגבעה. משם: ״וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל… וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד־בֹּא הַשָּׁמֶשׁ״ (שמות יז, ט–יב).

הרמב״ן מבאר שמשה עלה כדי שיראה את כלל ישראל נלחמים ויכוון את לבו אליהם, והם יוכלו להביט ולראותו פורש כפיו השמימה (רמב״ן, שמות יז, ט).

המגלה עמוקות אכן מגלה עומק בחלוקה זו: משה נלחם עם שרו של עמלק למעלה, ויהושע החליש את עם עמלק למטה. הפרשה מסתיימת: כִּי־יָד עַל־כֵּס יָ־הּ מִלְחָמָה לה׳ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר. רש״י מפרש את ה״יד״ כאן שכביכול ״יד הקב״ה״, מורמת בשבועה להלחם בעמלק. התורה מסמיכה ״יד״ ושם ״יָ־הּ״ בדיבור אחד (רש״י, שמות יז, טז).

הכלי יקר רואה את זה שייך במיוחד לשמו של יהושע. כשהמרגלים היו עתידים להפחיד את כלל ישראל בהזכירם ״עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב…״, ״ע״כ הוסיף לו משה י־ה על שמו כדי שיהיה נזכר לשבועה [שה' יילחם בעמלק] שהיתה בשם י־ה״ עכ״ל שם (כלי יקר, במדבר יג, טז). יש כאן הקבלה בולטת. בתחילת הופעתו הציבורית נלחם יהושע בעמלק למטה, ומשה עומד על הגבעה למעלה, ידיו פרושות השמימה. בסוף ימי משה אותן ידיים מונחות על יהושע, והתורה מציגה אותו שוב בשם יהושע – מאז ועד סוף ימיו.

הכלי לשליחות ה' פועל להעמיד את יורש ההנהגה

משמעות ידי משה מתבהרת כשרואים כיצד התורה עושה את היד כלי של שליחות מאת ה'. הקב״ה פועל ״ביד חזקה״ כביכול, ומשה הולך בדרכיו של משלחו והתורה נמסר ״ביד משה״. הלשון הזו מופיעה בתוקף מיוחד במינויו של יהושע. הקב״ה מצווה וְסָמַכְתָּ אֶת־יָדְךָ עָלָיו, ועל ידי כך ״וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר כז, יח–כ). והתוצאה: וַיִּסְמֹךְ אֶת־יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ בְּיַד־מֹשֶׁה (שם כג). משה פועל בידיו כשליח מורשה שדרכו נמסר דבר ה' וברכתו, מניח את ידיו על יהושע ומכוח זה מעמידו כיורשו.

שם שמים נמסר בידי אדם

יש בתורה דוגמא נוספת המאירה את התהליך. בברכת כהנים, לאחר הציווי לברך את כלל ישראל, חותמת התורה: וְשָׂמוּ אֶת־שְׁמִי עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם (במדבר ו, כז). הכהנים ״שמים את השם״ על בני ישראל, והקב״ה מעיד שהוא עצמו מברך. הברכה יוצאת מלמעלה; הכהנים משמשים ככלים להעביר את הברכה.

רבינו בחיי מבאר היטב את תפקיד הידיים. בספרו ״כד הקמח״ הוא כותב שבשעה שהכהן נושא את כפיו השכינה שורה בין שתי ידיו כבין שני הכרובים (רבינו בחיי, כד הקמח, ערך יראה). הידיים הן הצינור; המקור הקב״ה בכבודו ובעצמו. כך גם כאן. משה אינו פועל מכוחו, אלא בקיום הציווי להניח את ידו על יהושע. ידיו הן הצינור שדרכו נמסרים ליהושע הברכה, התורה והסמכות שהופקדו בידו.

התלמיד נעשה יורש

סוד סדר השמות מציין את המדרגות שבהן התלמיד הנאמן נעשה יורש ההנהגה. בתחילת דרכו הוא הושע, ומשה, לפי צורך השעה, מכניס לשמו את היו״ד של השם כתפילה לשמירה. כעבור צורך השעה, בעת מסירת מוסרות ההנהגה, הוא שוב הושע, ללמד שאף שניתנה לו גדולה, לא זחה דעתו עליו, ונשאר עניו כבתחילתו.

אך להיות יורשו של משה אין פירושו להשאיר את משה מאחור, אלא להפנים את כוחו של משה! בתחילת שליחותו הציבורית נלחם בעמלק למטה מכוחו של משה שעמד על הגבעה למעלה עם ידיו פרושות כלפי שמים. בסוף ימי משה אותן ידיים מונחות על הושע ובזה הוא מפנים את כוח אותם ידיים. בסמיכת משה נמסרים לתלמיד התורה, החכמה, והסמכות כעמוד התורה, ואז קוראת לו התורה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי־סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת־יָדָיו עליו. ״יהושע הראשון״ של דור המרגלים היה תלמידו הנתמך ע״י תפילותיו משה. ״יהושע האחרון״ הוא יורשו הרוחני ונושא המסורה המורשה. תוספת היו״ד בראשונה ביטאה את תפילת משה שהקב״ה ישמור את יהושע במשך דור המרגלים. היו״ד החוזרת עשויה לבטא עתה את הליווי העליון הנמשך עם יהושע כשהוא נוטל אחריות על כלל ישראל. השפת אמת רואה את המעבר ממשה ליהושע כחיבור תורה שבכתב ושבע״פ. הם לא שני מנהיגים הבאים זה אחר זה שהראשון עבר בטל ונשכח ח״ו, אלא המעבר ממשה ליהושע הוא המשכת מעיינות התורה והחכמה שקיבל משה מסיני ומסרה ליהושע שממשיכם הלאה לחיי כלל ישראל. התלמיד נעשה היורש שדרכו תימשך המסורה.