המכתב

בס“ד

הנני מציג לראשונה, יותר משמונים שנה לאחר שנכתב, את מכתבו של אאמו”ר הרב יהודה ארי’ לייב געליבטער זצ”ל שנכתב בשואה בתרגום מלא ובעברית למזכרת נצח למען ידעו כל שבטי עמנו לדורותיהם מה עבר על אבותינו בשנות הזעם תרצ”ט – תש”ה

יהי זכרם של כל הקדושים הי”ד ברוך

ב”ה א’ שמיני כ”א אדר שני תש”ג 28 במרץ 1943 פה טשענסטוחוב

לגיסים שלי היקרים מר ארי נ”י ומר מאטעל נ”י ומר נחום מנשה נ”י שיחי’!

אחדשה”ט:

אני כותב לכם מכתב בצורה של דו”ח, בלי לדעת אם זה יגיע פעם אליכם בידיכם. כי אצלנו העולם נעצר, ואין לנו שום קשר לעולם החיצוני. אנחנו נמצאים מגודרים עם גדר טייל בפינת העיר, במחנה עבודה.

אני רק מקווה שאחרי המלחמה אי”ה, שהמכתב יגיע לידיים שלכם, לא משנה על ידי מי, שידעו על ידי זה מה קרה למשפחה שלנו, הגורל שלהם והסוף העצוב שלהם, איך שנהרגו על קידוש השם בגלל שהם נקראו בשם יהודי.

אני ואח שלכם היקר הערש נ”י, נחום משה, הכירו אותי היטב בתור בעל נאמן של אחותכם חנה רבקה, וחבר מסור של המשפחה שלכם. ההורים שלכם היו ההורים שלי, ובכלל, כל המשפחה שלכם יקרים לי.

כהיום, אני ואח שלכם הערש, נמצאים ב”ה ביחד בדירה אחד. הלוואי שנחיה לראות את הישועה. ברגע זה קשה להאמין איך אנחנו עוברים זמנים טראגיים. אנחנו לגמרי לא שווים כלום אצל ה…. יורים בנו … יום יום כמו כלבים ר”ל. כל הזמן רוצחים בנו וכל יום נופלים קורבנות. יהודי יכול להיהרג על כלום, בלי דין ומשפט.

אוי, רבונו של עולם, תרחם כבר על שארית הפליטה.

כל דקה אנחנו נמצאים בסכנה ופחד גדול, לא בטוחים בחיים שלנו. כל שניה היא חוויה לא טובה, וגם כתיבה הזאת באה לי עם פחד, כי אסור לנו להתעכב בדירה.

לכתוב הכול בלתי אפשרי במכתב קטן, רק ספר עב, ואין לנו אפשרות כזאת, ואין מי שיחביא את זה.

אני רק רוצה להבהיר לכם איפה נעלמו העצמות של הקרובים שלכם כדי שתוכלו בחיים שלכם לנקום את הדם האנושי הצעיר, החף מפשע, שנהרגו רק בגלל שנושאים את השם יהודי. קידוש השם אמיתי.

הטרגדיה העצובה של הגירוש והרג קרה בפולין ערב תשעה באב תש”ב. זה התחיל בווארשא, שאמרו ששולחים לעבודה במזרח, והיהודים האמינו והלכו כצאן בלי התנגדות. אבל אחר כך נודע על הסוף שלהם, כי כמה אנשים הצליחו לברוח משמה שסיפרו את האמת המלא, את כל הסוד. עבדו עלינו ברשעות. זה בכללות.

עכשיו אני רוצה להרחיב על מה שקרה לנו, איך עברנו את הדרך לטשענסטוחוב מפלוצק. היינו שנתיים בטשנסטוחוב, וכבר ביססנו את עצמנו, עד שנשפך עלינו הזעם הגדול והנורא משמים. ביום 28 בספטמבר 42′, יום שני, יום הראשון של חול המועד סוכות תש”ג. כל יום היו דוחפים 5,000 אנשים בתוך קרונות כמו בהמות. בבת אחת עזבו את הבתים שלהם לעולם, הבית של שנים ארוכים וכל נכסיהם. נפרדו אחד מהשני כאילו הולכים לגרדום ר”ל, עם דמעות בעיניים, עם לבבות שבורים, בלי לדעת אם ייראו אחד עם השני עוד פעם. זה תיאור האחרון איך שנראו עם תרמיל גב על הכתפיים על פי ציווי המשטרה.

כשיצאנו לרחוב הבכי היה גדול, האנחות, אין לשער כמה מר היה בלב שלנו שהנשים היקרות שלנו, אשתי האהובה והיקרה חנה רבקה, הנשמה הטובה, הנאמנה שלי, הלב שלי, שרצתה להקריב הכול בשבילי, ואני בשבילה. אישה כל כך מסורה נדיר למצוא. כמה טראגי היה הפרידה ביננו ועם אחותי האהובה, גיסה שלכם, רעניא רחל, אשתו של הערש. אינטליגנטית, עדינה וצנועה. דוגמה יפה של אישה מיוחדת ונדירה. דינמית ומלאה אנרגיה ויציבה. עד שהיא ובנה הקטן, בן שנתיים, יצחק’ל … הוא היה תופעה מיוחדת. הוא היה יכול לגדול להיות גדול בישראל. הוא היה חכם גדול, ודיבר כמו מבוגר עם שפה רחבה, יפה כמו השמש בשמים. במילה אחת ילד מוצלח, גאון עתידי. הוא ידע כבר את האלף-בית, מאוד סימפטי כמו האמא. כל מי שראה את הילד לא יכול להסיר את העיניים ממנו וקנה לו מתנה. כזה נפש מוצלח נאבד.

כולם הם בשבילי אבדות גדולות, אבל הילד הזה היה יקר לי כמו שלי. העולם היה יכול להנות מהילד הזה. הוא היה אחד מאלף. כזה ילד היה לאח שלכם הערש ולאחותי רעניא רחל.

אני כותב כל זה בדמות ולא עם דיו. איך אפשר לשכוח כזה נשמה גבוהה. כל היקרים שלנו נתלשו בשורשיהם בפרח ימיהם.

אחיות ואחים מאירים נלקחו, נגנבו מאתנו, ונשברו הנשמות שלנו. נשאלת השאלה למה ולְמַה? מה חטאנו שמגיע לנו סוף כזה ר”ל? כולם נרצחו, עם שלם נכחד, יותר משונאי יהודים אחרים. הופקר עם שלם. כל אחד מוציא עלינו אקדח ויורה עלינו בלי רחמנות.

כשגירשו אותנו לא ידענו איפה שולחים אותנו. אמרו לעבודה. מי היה יכול לתאר לעצמו לאיזה מטרה. רק למצער, חזרו כמה אנשים ניצולים מאותו גהינום שלשם גירשו אותם, חזרו לטשענסטוחוב. הם ספרו לנו את האמת לאמיתו מה עשו עם היהודים הגרושים, השערות והציפורניים שלנו עמדו מרוב צער.

שלחו אותם למקום שקוראים לו “טרעמבלינקה” על יד העיר מאלקיין. זה תחנה בתוך היער איפה שבנו אולמות גדולים. שם הורידו אותם והפשיטו אותם, ערום לגמרי. הניסו אותם עם מקלות לתוך האולמות שהיה כתוב עליהם “ציון יודענשטאדט” (ציון עיר היהודים). הבנין מצויר בציניות כאילו שהולכים למרחץ. המלבושים השאירו באולם הראשון עם כל החבילות, והניסו אותם לאולם שני.

אחרי שנכנסו הוציאו את כל האויר, הכניסו גז, ועם חוטי חשמל על הרצפה חשמלו ושרפו את כולם לאפר. הרצפה נפתחה אוטומטי ונשלך האפר, ונקבר על ידי באגר.

לנשים גזזו את השערות לפני זה לשימוש בהם. הם נפחו את נשמתם עם שמע ישראל על שפתם, כמו גיבורים אמיתיים. תוך 15 דקות כבר לא היה זכר מכל האנשים.

ככה מסרו לנו כל אלה שחזרו משם, עידי ראיה. השאירו אחוז אחד מהאנשים … שימיינו ויסדרו את הבגדים, ולאסוף את כל הכספים. היה שם אלף קילו זהב ושקים שלמים של יהלומים, כי כולם לקחו אתם את כל הרכוש היקר שלהם, כי חשבו שהם נוסעים לעבוד. ככה יצא שהכול נפל לידיהם [של הנאצים]. כל בגד נבדק וממוין וכל הדברים היקרים נפלו לידי הנאצים. כל זה נודע לנו אחרי האקציות האחרונות.

אם היהודים היו יודעים ששולחים אותם למוות וודאי, אף אחד לא היה זז מהמקום שלו, כדי שיירו בו במקום, ולא היה נותן שישלחו אותו להישרף על המוקד בגיהינום שהכינו. בפולין היו שלוש כאלה גהינום, טרעמבלינקא, בעלזשיץ, אושווינצין. שמה הביאו יהודים מכל אירופה, מפריז וגם מבלגרד, ושם גמרו אותם. אומרים שגם צוענים הרגו שמה. היהודים מארצות אחרות הגיעו עם מזוודות שלמות … בקרונות של רכבת, ובמקום, אחרי נסיעה של כמה ימים, הם ראו בראשונה שנפלו בפח ושהגיעו למות, ואם היו יודעים את זה לא היה מגיעים כמו אדונים במיטב המחלצות.

כשנסעו בקרונות היהודים … שבעו מכות בינתיים, ועל המוות המיידי לא חשבו. היו מעורבים שמה בסיר רופאים, מהנדסים, עורכי דין ומלומדים אחרים ואף אחד לא רצה להאמין, שהם (הגרמנים), העם של תרבות וציביליזציה יוכלו להראות כזה דבר. כי מאז העולם עומד לא הוציאו לפועל כזה ברבריזם, ולדאבוננו, הם בעצמם הפלילו והראו את עצמם כך.

עכשיו אני אמסור מה קרה לשאר המשפחה. החמות האהובה ואחותכם רוזע עם הילדונת שלה סאלא היו בעת הזאת בוורשה, ומשמה גירשו אותם. שמואל שמחה, המחותן שלנו, אותו דבר. והבת שלו נקרעה איפה שהיא היתה בקראקוב סאלע. אבי האהוב ר’ משה מרדכי ואימי היקרה מרת יסכה תחי’, וגם אחי פנחס עם אשתו ובנו אברהם מיחל, ואחות אסתר עם בעלה הערש לכיטמאן, וגם אחותי הצעירה האהובה חנה … היו נמצאים עד האקציה בפשיסחא. קרה להם אותו גורל כמונו ארבע שבועות אחר כך. אח שלי הצעיר שלמה יוסף נ”י נצמא כהיום באבליזי על יד לאדז’ … הוא בסכנת מוות גדולה. הוא סובל הרבה, ושה’ ירחם עליו, כי הוא כבר גמור.

עכשיו אח שלכם פישעל נמצא ברוסיה. ואחות שלכם בלימא עם בעלה משה יצחק בראון וגיס שלכם לייביש ליכטנשטיין נמצאים בסיביר.

החם נפטר בסקרנוויץ בכבוד גדול בכ”ו כסלו שנת תש”א, זה נקרא היום “למות בלוקסוס”.

אלה שברוסיה בודאי ישרדו את המלחמה

אני כותב לכם אבל אם זה יגיע אליכם אני מסופק לגמרי, רק אני עושה את זה כדי להקל על עצמי, שהעולם ידע, וזה יוריד לי קצת מן הלב, מה שקרה איתנו, ממש כמו שספרו על הזמן של משיח, רק גרוע פי אלף. יש יהודים שמציגים את עצמם כנוצרים, והם בטח יעברו את המלחמה בחיים. אנחנו החמש אחוז שנשארו לא יודעים, ואין לנו בטחון לגבי איך שכולנו נשפטים, כידוע.

לכן, גיסים יקרים ואהובים אריה מאטעל ונחום מנשה, אני פונה אליכם בשם אלה שלנו שנרצחו, בחיים שלכם תנקמו את הדם היהודי הצעיר שלנו, נשמות צעירות שצועקות. תזכרו … אותנו ותגידו קדיש. תדאגו שילמדו משניות ויקימו אנדרטאות. הורים שלכם, אחיות, אחים, ילדים וכו’. נחום משה, אתה הרי גיבור… היית עם הרצון הברזל שלך… הנשמות צועקים “ד’ ינקום את דם עבדיו השפוך”. הצער עוד יותר גדול כי לא נשאר זכר מקבר ר”ל. אסור לשכוח את הנשמות היקרות האלה.

יום האבל צריך להיות בכל הושענא רבא בכל שנה.

אני כותב בדיוק כמו שמשה רבינו ע”ה סיים את הספר תורה, הוא כתב עם דמעות איפה שהוא היה צריך לכתוב על עצמו … לעיני כל ישראל. תזכור אותנו כל חייכם. כדי להנציח תגידו יתגדל ויתקדש שמיה רבה.

זה הבקשה של גיסכם לייבל בן משה מרדכי.

נ.ב. אח שלנו טובי’ נמצא היום … לא מקבלים ממנו מכתב. אני [מצרף]… כל התמונות שלנו למזכרת.