"הסיפור הבא מובא על ידי הרב יוסף פרידנזון, עורך העיתון "הווארט היידית.
מקרים בלתי נשכחים רבים עולים במוחי בכל פעם שאני נזכר ביום שחרורי מבוכנוואלד…
אחד מהם מערב שני יהודים מוכרים לי, שבהמשך הפכו לאישים בולטים בקרב שרידי הפליטה. בחודשים ובשנים שלאחר מכן, הם שיחקו תפקיד חשוב בשחזור החיים היהודיים בין הניצולים של מחנות ההשמדה. הם היו בין עמודי התווך של מחנות העקורים בציילשיים (ליד פרנקפורט) ומחנות אחרים בגרמניה: הרב לייבל פינקוסביץ' מוורשה והרב לייב גליבטר מפלוצק.
זו הייתה היום שאחרי שחרורנו כשהם הופיעו בבלוק 67 שלנו. הם עברו מבלוק לבלוק בחיפוש אחר משהו או מישהו; פעם, פעמיים, שלוש פעמים. כנראה שלא מצאו את מה חיפשו והיו עומדים לעזוב. אחד מפניהם היה מוכר לי, אך לא הצלחתי לזהותו. לכן עצרתי אותם, ושאלתי מי הם מחפשים.
תשובתם הפתיעה אותי. הם חיפשו יהודי שיש לו זוג תפילין, הם בטוחים שיש כזה. הם היו איתו במחנה הגדול, אך הוא הועבר יחד עם יהודים אחרים, ואמרו להם שעכשיו הוא במחנה הקטן. כל עוד הגרמנים היו נוכחים, לא העזו לבוא אלינו. אך עכשיו שהגרמנים הלכו, ואנו חופשיים, הם חייבים למצוא אותו. הם לא ישנו כל הלילה – אמרו לי – אך נשארו ערים בחרדה עם האפשרות המרגשת להניח תפילין למחרת בבוקר. הם גם אמרו שבאותה לילה כבר ארגנו מניין בבלוק. היה כמעט צהריים, כבר תפללו את ברכות השחר, אך דחו את שחרית, מאחר והרצו לתפלל עם תפילין. כעת הם היו מאוד מאוכזבים. הם היו בטוחים שימצאו אותו. בלוק שלנו היה הרביעי שנחקר. בינתיים, הם החליטו לתפלל שחרית, אך לא לוותר לגמרי.
אנו באמת תהינו לגבי זה. למרות שאכלנו ארוחת בוקר שבעה, שסופקה על ידי הצבא האמריקאי, עדיין חלמנו על ארוחתנו הבאה. הרעב של השבועות האחרונים המשיך לכרסם בבטנינו, ולמרות שהיינו מלאים כעת, לא יכולנו לחשוב על שום דבר מלבד אוכל. אך לא הרב לייבל פינקוסביץ' והרב לייב גליבטר. הייתה להם מחשבה אחת בלבד – זוג תפילין.
והם לא ויתרו. לאחר שסיימו את שחרית, הם המשיכו בחיפושיהם. חיפשו בכל הבלוקים האחרים וכפי שאומרים חכמינו, "יָגַעְתָּ וּמָצָאתָ תַּאֲמִין." לאחר עוד שעתיים, הם מצאו את היהודי עם התפילין וחזרו לספר לנו את הבשורה הטובה. לקחו אותנו גם כן לבלוק ההוא וגם אנו היינו יכולים להניח אותם. החדשות על התפילין התפשטו רחוק ורחב, ועד שסיימנו, הייתה שורה של כמעט שלוש מניינים מחכים לתורם.
עבור רבים מהם, זו הייתה הפעם הראשונה, מאז יותר משלוש שנים, שהייתה להם הזדמנות להרגיש יהודים שוב. הדמעות בעיניהם עדו לעוצמת שמחתם.