הורד PDF פון דעם וואך'ס פרשס שיט
עניינים שנתבארו
יתרו שמע מרחוק כללי הניסים ובא בכדי לשמוע פרטי הניסים
מה שהמצרים לא נתנו תבן, השיב להם ה׳ כאשר באו בים לתוך טיט
עניין ״וַיִחַד״ כולל גוף ורגש
רמזים נפלאים ב"ויחד"
בשבת יש לנו ב׳ הכתרים ובחול התפילין מאירים לנו את הלב והפנים
טעם נפלא לאמירת "וינפש" כבר בתחילת השבת
היודע שיש לו דבר יקר שהולך הימנו יחמוד אותו יותר
הקב״ה מחזיר לנו הכתרים מדין השבת העבוט
שינה בשבת תענוג והיאך נישן ללא העבוט
כשזוכר זאת כוסף כל השבוע אל השבת
רמזים מחודשים ב"ואלה שמות" – רמז למושיעם של ישראל
מעמד הר סיני, מעבר לרוחניות שבו היה מחזה רב-חושי
רואים את הקולות – אדם רואה את הדיבור
גם חוש הריח השתתף, כמאמר חז״ל שבכל דיבור היה העולם מתמלא ריח
I
בתוה״ק בפרשתנו (שמות יח, א): ״וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כׇּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱ-לֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא ה׳ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם״.
פירש רש״י ד״ה ״וישמע יתרו״: ״מה שמועה שמע ובא קריאת ים סוף ומלחמת עמלק.״
ובפסוק ט׳ ״ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה׳ לישראל אשר הצילו מיד מצרים. ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל אתכם מיד ממצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים. עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם״.
מרחוק שמע יתרו כללות הניסים וממשה שמע את הנס לפרטיו
כשהמתקתי סוד עם כ״ק האדמו״ר מבאסטאן דלארענס הגה״ק הרב יעקב הורוויץ שליט״א בענייני פרשה זו הוא דיבר דברים חוצבים להבות אש קודש אודות העניין שמרחוק יתרו רק שמע את הכללים, וכששמע ממשה רבינו ע״ה את הפרטים, איך שהקב״ה גמל להם מידה כנגד מידה על כל פרט ופרט שהרעו לכלל ישראל התפעלתי מאד מעומק הרגש של הרה״ק הנ״ל, ומכח זה עלה ברעיוני החידוש הבא:
אחת מגזרות פרעה שהוא דרש לבֵנים באותה מתכונת ומכסָה בלי לתת להם תבן, כדאיתא בתוה״ק פרק ה פסוקים י-כא. כידוע החומר בלי התבן נשאר בוץ, ועם ישראל היו צריכים, מעֵבר ליום שלם של עבודה מפרכת, לקושש תבן ולגבל לבנים בלי להחסיר כלום.
הקב״ה גמל למצרים כמידתם, שהם נתנו לעם ישראל בוץ וביקשו מהם להקשות אותו לאבן בעצמם, עם התבן שלהם, על חשבון הזמן שלהם, ובקריעת ים סוף מצרים נסעו בבוץ עמוק כשישראל הלכו ״ביבשה בתוך הים״ על דרך קשה וסלולה.
מה שהלכו המצרים בבוץ בים גמל להם על שלא נתנו תבן לגבל אבנים
ועלה בדעתי שזה לא רק חלק משירת הים אלא זו ממש פסגת השירה ״כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים״ כדברי האבן עזרא שזה היה נס בתוך נס שבאותו זמן שעם ישראל הלכו ביבשה בתוך הים הם היו בבוץ.
(והנה, בעניין הדיון האם ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״ הוא סוף שירת הים או לא, כשישבנו על מדוכה זו בדברינו לפרשת בשלח עלה בדעתי לפשר בין הדעות ע״י מה שמצאתי בפסיקתא זוטרתי שהח״י פסוקים של שירת הים כנגד ח״י ברכות בעמידה ונראה לומר שזה נכון בזמן שבית המקדש קיים ויש ״מקדש ה׳ כוננו ידיך״ ממש. אך בעוה״ר בזמן הגלות כשם שצריך עוד ברכה – ברכת המינים כמשקל נגד לגויים, כך גם צריך להוסיף ״כי בא סוס פרעה וכו׳״ שהוא לעזר עד ״ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה לה׳ המלוכה בב״א.)
והנה בהגדה של פסח, בפיוט ׳דיינו׳, ״אילו הוציאנו ממצרים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו״, דיינו במשמע די לנו – מספיק! ובתפילה אנחנו אומרים ״הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו״. אין ספק לי שזה, ״כי בא סוס פרעה״, חלק מפסוקי דזמרה, והוא הנס האחרון בפסגת השבח של שירת הים כדי לבטא בצורה מרבית את הערכתנו ואהבתנו את ה׳, כך שנוכל לקבל עול מלכות שמים באהבה בקריאת שמע.
ויחד – גוף ורגש
ויחד יתרו – פירש רש״י ״וישמח יתרו זהו פשוטו. ומ״א נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על אבוד מצרים. היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה (סנהדרין צד א)״.
לכאורה הפשט הפשוט ומדרשו אינם מתיישבים בתרתי: האם יתרו היה שמח בגאולתם של ישראל ובכל הניסים שעשה ה׳ להם או האם היה מיצר על איבוד מצרים? שמח או מיצר? וגם קשה, האם ״ויחד״ קאי על הרגש של שמחה של יתרו או ויחד קאי על גופו שנעשה חידודין חידודין?
ונ״ל לומר שלא רק שאין סתירה בין הפשט למדרש אלא ששניהם אמת ומשמשים כאחד. לגבי אם ״ויחד״ קאי על רגש השמחה או על הגוף שנעשה חידודין חידודין, לא קשיא מידי שהרי כשיש התגברות הרגש גם הגוף מתפעל מתוקף הרגש, הן מרגשי אהבה ושמחה והן מרגשי צער ר״ל, כמו שנראה בחוש, וא״כ אין סתירה ש״ויחד״ מוסב על הרגש וגם מוסב על שנעשה בשרו חידודין חידודין שזו ההתפעלות הגופנית שבאה מתוקף הרגש.
אחרי שעלה זה בדעתי ראיתי שזכיתי לכוון לדברי האוה״ח הק׳ וז״ל: ״ויחד יתרו תרגום אונקלוס ׳וחדי׳, וצריך לדעת למה ידבר הכתוב כאן ארמית, ולא אמר לשון ברור, שהוא לשון הקודש, והגם שאמרו ז״ל (תנחומא יתרו יא) בשבעים לשון, אף על פי כן דבר יגיד בשנותו את טעמו, ונראה כי יודיע הכתוב כי מרוב השמחה נתחדד בשרו, כי תמצא כשתהיה לאדם שמחה, והוא דבר שלא כפי המשוער במושג הרגיל, תולד בו הרגשה בהרכבת מזגו, ולפעמים יתעלף, ולפעמים יסתכן ממש, ועיין מה שפירשתי בויגש (בראשית מה, כו) בפסוק ׳לאמר עוד יוסף חי׳, והנה יתרו הגם שקדם אצלו ידיעה מבשורות הטובות, אף על פי כן כששמע תוכן הנס, ומה גם ברדיפת המלאך אותם כמו שפירשתי (לעיל בפסוק ח) ׳ויספר משה׳, והצילם ה׳, נתחדד בשרו, ודבר זה מורגש הוא אצל כל בעל חי מרגיש״.
״ויחד״ – שילוב רגשות סותרים
והנה לגבי הסתירה ברגשות, האם יתרו היה בשמחה על הצלת ישראל או מיצר על אובדן מצרים, גם לא קשיא מידי, שאדרבה! כך ראוי להיות! שיהיה שמח על הצלת ישראל וגם מיצר על אובדן מצרים כפי שאמר הקב״ה בכבודו ובעצמו למלאכי השרת כשבקשו לומר שירה בקריעת ים סוף ״מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה״?!? וזה כמו שכתבנו לעיל שיתרו שבא מבחוץ לתוך כנסת ישראל יכול להכיר ולהתפעל מהניסים שהקב״ה עושה לישראל אפילו יותר מבני ישראל עצמם, ה״נ כיון שהוא בא מאומות העולם הוא יכול להיות יותר רגיש על אובדן מצרים ולהרגיש את הכאב האמיתי של ״מעשי ידי טובעים בים״.
רמזי ״ויחד״
ונקדים בזה ע״פ מה שאנחנו אומרים בשב״ק ״ושמרו בני ישראל את השבת……״ ובסופו ״….וביום השביעי שבת וינפש״, והקשו המפרשים למאי דדרשו חז״ל (תענית כז ב) במילת וינפ״ש דהוא נוטריקון ווי אבדה נפש והכוונה למוצאי שבת שאז מסתלקת הנשמה יתירה שהייתה לנו במשך השבת, למאי אמרינן כבר בתחלת השבת הא ד״ווי אבדה נפש״ דקאי על מוצ״ש? וסח לי כ״ק האדמו״ר מבאסטאן דלארענס שליט״א, דטבע האדם דכאשר יודע האדם שכרגע יש לו בנמצא דבר שבבוא העת לא יהיה עוד בידו, אזי החימוד לדבר זה מתעצם, כי יודע הוא שרק זה העת והעונה שנמצא הדבר בידו. כמו כן כבר בתחלת השבת כשרוצים להראות החמדה הגדולה של האדם לשבת, הרי כבר בתחלת השבת מזכירים זאת שבמוצ״ש ״ויי אבדה נפש״, וכך החימוד לשבת גדול יותר.
ושוב עלה בדעתי שכל זה מרומז בעצם מלת ״ויחד״ שהיא מלה בארמית כמש״כ לעיל ואפשר לחלקה לשתי תיבות בארמית: ״וי״ שפירושו אבוי!, ו״חד״ שהוא מלשון ״חדי״ שפירושו שמח! שיתרו היה גם מיצר על אובדן מצרים וגם שמח על הצלת ישראל, כמש״כ.
״ויחד״ – תשובה מיראה
או יאמר וי-חד: ״וי״ אבוי! כמש״כ, ״חד״ – שפירושו אחד – והכוונה יחידו של עולם ית״ש!
יתרו המום מכל הטוב והניסים שהוא רואה שעשה ה׳ לבני ישראל ויש לו ״וי!״ חרטה ועצב על חייו הקודמים שעבד כל עבודה זרה שהייתה קיימת בימיו, ועל ידי גילויו החדשים הוא בא לאמונה שהקב״ה אחד יחיד ומיוחד בשמים ובארץ ואין עוד מלבדו, והוא מקבל עליו עול יחודו ית׳ (עיין רמב״ם סה״מ מ״ע ג) כמו שאנו עושים באמרינו ״שמע ישראל ה״א ה׳ אחד״. ובאמת זה סוד נפלא שנתקשו בו גדולי עולם, שאות ד׳ ד״ויחד״ היא דגושה. וזה לשון האבן עזרא: ״ולא אדע בכל המקרא אות דגוש בסוף המלה…״, עיין שם. ונלענ״ד להציע שאפשר שזה מרמז על הד׳ רבתי דאחד, שהכוונה לקבל על עצמנו את יחודו ית׳ לגמרי בשמים מעל ועל הארץ מתחת ובכל ד׳ רוחות העולם. וא״כ יוצא וי – צעקת כאב וחרטה על העבר שהיה עובד כל ע״ז בעולם, אך ע״י זה הוא מתקרב ומקבל עליו עול מלכות חד – יחידו של עולם, והוא בחינת תשובה מיראה. (והמשכיל יבין שאין שום סתירה בין אם נפרש ״חד״ מלשון שמחה או מלשון אחד דקאי על יחידו של עולם ית׳, דודאי ״קרבת אלוקים לי טוב״ ו״שמחו בה׳״ דאפילו השב מתוך יראה סופו שמח בה׳ והוא בבחינת ״וגילו ברעדה״, והבן).
ביאור השפת אמת דבתפילין נמשכין הארת הפנים והלב
כתב השפת אמת (יתרו תרמ״ז) וז״ל: ״דהנה מצווין בכל יום לזכור מתן תורה, כמו שכתוב ׳והודעתם וכו׳ יום אשר עמדת לפני ה׳ אלוקיך בחורב׳ וכו׳, כי התורה היא למעלה מן הזמן. אם כן יש פה תמיד התחדשות כמו בשעת קבלת התורה וכו׳. כמו כן ב׳אנכי ה״א׳ חל אלוקות על נפשות בנ״י… ואחר החטא נפלו מזאת המדרגה, ומכל מקום ע״י המצוות שנתן לנו הקב״ה, יש כח להמשיך הארת הנשמה, ואיתא דבשב״ק מרע״ה נותן לבנ״י ב׳ הכתרים של הקדמת נעשה ונשמע, וי״ל דהם ב׳ הארות הנ״ל, הארת פנים וברי לבב. ובמצוות תפילין גם בימי המעשה נמשכות לפי שעה הארות אלו.״
הקב״ה משיב לנו הכתרים מדין השב תשיב לו העבוט
ונראה לי לחדש דהנה בשבת הא דלא צריכין תפילין, כיון דהשבת היא עצמה אות, כמו שאנו אומרים ב״ושמרו… אות היא לעולם״, מופיע בפסוקים הסמוכים למעשה העגל (בפרשת כי תשא, שמות לא, טז-יז), ואפשר שהמסר דבשבת שיש לנו את הכתרים של נעשה ונשמע שמשיב לנו את ב׳ הכתרים, אין צריך לחשוש ממעשה העגל.
שבת היא עצמה אות ולכך הקב״ה כביכול חייב להחזיר לנו את הכתרים מדין ״השב תשיב לו את העבוט כבא השמש״ (דברים כד, יג) שאם יש לנו חוב של תשובה וכפרה בעקבות חטא העגל והקב״ה לקח במשכון את הכתרים הרי הוא חייב להחזיר לנו בשבת קודש בבחינת ״כסות לילה״ כי איך נוכל לזכות ל״שינה בשבת תענוג״ ללא הכתרים והנשמה יתירה?
בכך יחמוד את השבת יותר במהלך כל ימי השבוע
וזהו ״וביום השביעי שבת וינפש״ שבשבת עצמה יש לנו את הכתרים ואין לנו החשש ממעשה העגל, אולם כל הזמן מנקרת בנו המחשבה ״ויי אבדה נפש״ על מוצ״ש שאזי נאבד את ב׳ הכתרים, וכך יחמוד יותר את השבת במשך כל היום כי יודע כי עתה יש עליו ב׳ הכתרים וההארות האלו.
עיינתי בשבת בספר של המהרא״ל ונרדמתי. כשהתעוררתי, חשבתי על עוד דרך אפשרית לקודד את שתי המילים הראשונות של ספר שמות, ״ואלה שמות״. בואו נתייחס לשתי המילים כאל מילה בודדת. נדלג כרגע על ו׳ ות׳. נשארו אותיות ש׳ מ׳. אם נהפוך את הסדר נקבל מש. יחד עם האות ה׳ מהמילה ״ואלה״, קיבלנו משה.
ו
א
ל
ה
ש
מ
ו
ת
רמז לישראל באותיות התורה על רפואתם שתבוא על ידי הופעת משה רבינו
נחזור להתחלה. בפרשת שמות פירשנו שהאות הראשונה ו׳ משמשת כחיבור לספר בראשית, אז נדלג על ה-ו׳. נשארנו עם שתי אותיות א׳ ל׳ ואפשר לקרוא מה שנשאר כ-״אל משה״, ביטוי התקשורת הנפוץ ביותר בין ה׳ למשה רבינו. ה׳ מדבר עם משה, ודרך משה מדבר עם כלל ישראל.
מה המשמעות של הקוד הזה? משה אפילו לא נולד עדיין. זו הנקודה! כבר אז, בשתי המילים הראשונות ״ואלה שמות״ נרמז שמשה יהיה המושיע. הקדים רפואה למכה. משה כבר כאן, ׳אל משה׳.
את הפסוק ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה״, ניתן אפוא לקרוא כך: ו׳ [החיבור לספר בראשית] אל משה ות׳[ורתו] בני ישראל הבאים מצרימה.
כפי שהסברנו, האות ו׳ הראשונה היא ו׳ החיבור שמחברת את ״ואלה שמות״ לספר בראשית. קבלת התורה בפרשה שלנו היא היסוד לבראשית. היא מה ששומר על בראשית מלהידרדר לתוהו ובוהו. זה סוד הקיום על ידי ״יום השישי״. כיצד אנחנו מקיימים את העולם? דרך זה שמשה קיבל את התורה עבור כלל ישראל. איפה ומתי? ב-ו׳ בסיוון, בחומש זה, שמות, בפרשה שלנו. וכ״ז נרמז כבר בתחילת חומש שמות, שחומש זה יתמוך בחומש בראשית דרך הקשר ״אל משה״ שמגיע לשיאו בפרשה שלנו.
אות ו׳ הוא רמז ליום נתינת התורה
משה הוא האחד, השליח. התורה תינתן למשה בספר שמות. כך אנחנו נקבל את התורה. הלוחות ניתנים למשה כשליח עבור כלל ישראל. הם ניתנו ״אל משה״ ב-ו׳ בסיוון. משה נמצא בדרגה של מלאך. הוא יכול לעלות לשמים בלי מזון, שתיה או שינה. כמו שלמלאך יש שליחות אחת כך גם למשה יש שליחות אחת: להעביר את התורה לכלל ישראל. אין זה מקרה שמשה הוא העניו באדם. מכיון שאין למשה ״אנוכיות״ כלל, אין מה שיפריע להעברת התורה. מאה אחוז ממה שמשה מקבל הוא מעביר לכלל ישראל.
את הרעיון הזה למדתי מהמהרא״ל צינץ, בחידושיו לפרשת בשלח. ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ מצביע על כך שהאמונה בה׳ מגיעה דרך האמונה במשה כאמצעי. דרך האמונה ב״משה עבדו״ אנחנו מגיעים לאמונה בה׳.
האות ו׳ היא החיבור לקיום העולם
האות ו׳ היא לא רק ו׳ החיבור. זהו עמוד תווך המונע מבראשית מלהידרדר לתוהו ובוהו, חס ושלום. זו האות היחידה שנראית כמו עמוד תווך חזק ויציב התומך ב׳בראשית׳ ומוודא שלא תיפול חס ושלום לתוהו ובוהו.
II
בנתינת התורה היו מחזות רב-חושיים
בתוה״ק בפרשתנו פרק כ פסוק יד, ״וְכׇל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק״.
אומר רש״י, ד״ה ״וכל העם רואים״: ״מלמד שלא היה בהם אחד סומא, ומנין שלא היה בהם אלם, תלמוד לומר ויענו כל העם. ומנין שלא היה בהם חרש, תלמוד לומר נעשה ונשמע״.
אוסיף ואומר, שלא רק שכולם נרפאו ממגבלות פיזיות שהיו להם, אלא שכל אחד חווה חוויה רבת-חושים. הם ראו את המילים. זאת הייתה חוויה שמיעתית-חזותית רב-חושית.
לדברי חכמינו בכל דיבור התפשט ריח טוב בכל העולם
הגמרא במסכת שבת (פח ב) אומרת שעם כל דיבר נחוותה גם חוויה של ריח נהדר. הכל נקלט בחושים. החוויה כללה את כל החושים. זו חוויה שנחרתה בנשמות שלנו ובנשמות כל הדורות העתידיים לעד. רושם זה תורם לקשר הנצחיות, למקור של הקדושה – ישראל ואורייתא חד הוא. ״מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״. אתם כאיש אחד בלב אחד באותו זמן, ואז אנחנו יכולים לקבל את המיתוג של ״אנוכי ה׳ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״. יכולנו לקיים את שתי הדיברות הראשונות. לא רק שאמרנו נעשה ונשמע, אלא שמענו אותן מפי הגבורה.
ויה״ר שנזכה לכל המעלות הללו ונשמע את דברות ה׳ ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ מפי הגבורה, ונחוש את אלוקותו ית׳, כדברי השפת אמת, באמונה שלימה, וכדברי המהרא״ל דבב׳ הדברות האלו כלולה כל התורה, ונשוב תשובה שלימה על חטא העגל, ונקבל בחזרה את המשכון שהם שני הכתרים, ונעלה לירושלים ונבנה בית הבחירה במהרה בימינו אמן.
מהרא״ל צינץ
דברי תורה יש בהם ממשות רוחנית
נאמר בפרשתנו בפרק יט פסוקים ז-ח ״ויבא משה ויקרא לזקני העם, וישם לפניהם… ויענו כל העם… כל אשר דיבר ה׳… וישב משה את דברי העם אל ה״. את דבריו הנפלאים של מהרא״ל צינץ נפתח במספר הערות: א. מה הכוונה וישם לפניהם, לשון שנשמעת כאילו שם לפניהם חפץ כלשהו? ב. מדוע בתחילה מוזכרים ״זקני העם״, ואחר כך מדברים על ״כל העם״. ג. הפסוק אומר ״וישב משה את דברי העם אל ה׳״, גם כאן נשמעים הדברים כאילו משה ״הגיש״ והביא להקב״ה דבר מה.
הגמרא אומרת שכל פעם שהקב״ה אמר דיבור של תורה, נברא ממנו מלאך. משה רבנו בא אצל ״זקני העם״, הזקנים החשובים שבעם, ו״שם״ לפניהם, הראה להם כדבר ממשי רוחני את האורות הקדושים שנבראו מהדיבורים של ה׳, והזקנים זכו לראות בעין שכלם את המציאות הרוחנית שנבראה מדיבורו של הקב״ה.
ואז, ״ויענו כל העם״. כל כלל ישראל שלא זכו לראות ממש ראיה חושית את האורות הקדושים שנבראו מדבר ה׳, אצלם זה היה בגדר ״אשר דיבר ה׳״, רק דיבור, לא מציאות, אך בכל זאת הם זכו להרגיש את האורות הרוחניים בדרך נסתרת – כלומר שהחלק הרוחני של נשמתם זכה לראות את האורות הקדושים וגם הם קיבלו עליהם את כל הדברים.
לא רק מדיבור ה׳ נבראו אורות קדושים, אלא גם מהדיבורים הקדושים שאמרו כלל ישראל, שאמרו: ״כל אשר דיבר ה׳ נעשה״ נברא כח קדוש, מציאות רוחנית ממשית של קדושה, כמו שאומר הזוהר הקדוש ש״אין קול שאינו עולה למעלה״. משה רבינו בכח קדושתו העצומה העלה את האורות הקדושים שנבראו מדבריהם הקדושים של כלל ישראל, והביא לכך שאותם אורות נמצאים נוכח פני ה׳, וזאת הכוונה ״וישב משה״ את דברי העם, שהגיש והביא את המציאות של דברי העם לפני ה׳.
אשרינו מה טוב חלקנו! שאנחנו רואים את דברי ה׳, וה׳ רואה את דברינו.