הורד PDF פון דעם וואך'ס פרשס שיט
Topics Covered
אחרי מתן תורה יש לישראל כח לפסוק על כל הנעשה בכל העולם
כשם שמצוות ר״ח ממחישה שאנו שולטים בזמן, כן ע״י המצוות אנו שולטים בכל העולם
בידינו להחליט אם מותר לתקוע בשופר בשבת מכוח עצם קבלת המצוות
זכות קבלת התורה ללא שום השגה והבנה אלא רק לעשות רצון ה׳
בכוחנו לקבוע דהארבעים הן חסר אחת
כמו שבקבלת התורה היה ״נעשה״ בלי הבנה כן בכל הזמנים
״ואלה המשפטים״, ללמדם שבלימוד התורה נבראים אורות ומלאכים
משפט-ים: י׳ – עשרת הדברות, מ׳ – ארבעים יום
משפט-ים: י׳ – עשרת הדברות, מ׳ – ע״י משה
משפט- ים: שקבלו עשרת הדברות והתורה אחרי שעברו בים
ים – זה ים התלמוד, החלק הרוחני של הים
התורה בידינו מידה כנגד מידה
התורה מעניקה חיים לנו ולהמשך הדורות
הצניעות במחצית השקל מגן על ישראל
כוח הנסתר הפועלת בנס פורים
מחצית השקל מציל מהעשרת אלפים ככר כסף של המן
הצניעות היא כוחה של ישראל לנצח
גאוות עמלק הוא עצם סיבת מפלתו
יוסף הצדיק וכוחו של חודש אדר
I
בתוה״ק בפרשתנו (שמות כא, א): ״וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם״.
קיום העולם תלוי בתורה ובמצוות של כלל ישראל
בשפת אמת (תרל״ז) כתב: ״במדרש ׳מגיד דבריו ליעקב כו׳ ומשפטיו לישראל׳ כו׳ ע״ש ד׳ המדרש. פי׳׳ ׳דבריו׳ הוא עשרת הדיברות והוא הנהגתו יתברך את כל הבריאה כמ״ש במ״א כי בעשרה מאמרות נברא העולם ובעשרת הדברות מתקיימת העולם שהקב״ה מנהיג העולם במצות ופקודיו שמסר לבני ישראל. ובכל דבר יש מצוה מיוחדת והם מקיימים הכל. וכפי שמירת בנ״י המצות, כך מתנהג העולם. נמצא שבמה שנתן המצות לבנ״י מסר הנהגת העולם בידינו. וזה צריך כל אדם לידע כי הנהגת הכל תלוי בקיום המצות של האדם כנ״ל…״
ולענ״ד בתוספת הסבר, דבר זה דומה ל״החודש הזה לכם״ שבפרשת בא. כפי שהסברנו ב׳חמודי שי׳ על פרשת בא, ע״י ציווי ״החודש הזה לכם״ הקב״ה אומר לכלל ישראל: יש לכם שליטה על הזמן, אתם קובעים מתי יהיו הימים הטובים. כמו״כ הקב״ה העניק לנו את השליטה על כל העולם בדיוק כמו השליטה על הזמן. ובזה נבין למה ״החודש הזה לכם״ היה המצוה הראשונה שנצטוו ישראל – בגלל שהיא מלמדת על המצוות כולם – כשם שע״י מצוות ״החודש הזה לכם״ יש לנו שליטה על הזמן ה״ה שע״י שאר המצוות יש לנו שליטה על כל המציאות.
הקב״ה מנהיג כפי הבנת כלל ישראל
ממשיך השפת אמת: ״׳ומשפטיו לבנ״י׳ הוא מעלה גדולה מזאת. שגם המשפט מסר לבנ״י כאשר מצינו שכשיצא מב״ד זכאי אין מחזירין אותו כו׳ נמצא שהקב״ה מסר המשפטי׳ לבנ״י. וז״ש המדרש שהקב״ה אינו כבשר ודם, רק שמקיים הוא עצמו הגזירה כו׳ שנשתנה כביכול המשפט עליון ע״י ב״ד שלמטה שכך מסר משפטיו לישראל.״
יש להוסיף בביאור דברי השפת אמת ״ומשפטיו לישראל״: את המשפט מסרתי לבית דין, ואני אלך לפי הפסקים שלכם. יש לכם את הכוח לפרש את התורה שלי ולפסוק שארבעים מלקות זה למעשה רק שלושים ותשע. אני ציוויתי לתקוע בשופר בראש השנה גם כשחל בשבת ואתם חוששים שאולי תטלטלו בשבת. יש לכם את הכוח לעקור דבר מן התורה ולהגיד ״אנחנו לא מתכוונים לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת״ וזה נעשה אמיתה של תורה בסוד ״זכרון תרועה״ כדאיתא בירושלמי ובמד״ר פרשת אמור.
צריך תחילה לקבל תורה באמונה תמימה ואז זוכים לבעלות על התורה
ממשיך השפת אמת: ״אמנם ב׳ אלו הבחי׳ הם זה אחר זה, כשבנ״י קיבלו הדיברות מקודם, והוא קבלת עול מלכות שמים ועול מצות אף בלי השגת הטעמים, רק לקיים גזירת המלך להיות מתנהג העולם ברצון הבורא ע״י שמירת המצות של בנ״י כמו שבארנו למעלה, עי״ז זכו אח״כ אל המשפטים שהוא השגת הכל עפ״י השכל. וכפי הסכמת דעת בני ישראל שלמטה מסכים הקב״ה עמהם. וזה פי׳ נעשה ונשמע – שע״י העשיה זוכין אח״כ לשמיעה שהיא ההשגה כנ״ל. וזה ׳ואלה המשפטים׳, ו׳ מוסיף על עניין ראשון שאין להשיג המשפטים רק אחר קבלת הדברות כנ״ל״.
פירוש – דכל זה בתנאי אחד. אתם יכולים לקבל את כוח המשפטים, כולל הבנת המשפטים לפי השכל שלכם, רק אחר קבלת הדיברות, כמו שבזמן קבלת הדברות הקדמתם נעשה לנשמע. קיבלתם עליכם אז באמונה שלימה את התורה הקדושה כי הייתם קרובים אלי וקיבלתם את עשרת הדיברות בלב שלם, גם אם לא הבנתם אותם, וזהו ״ואלה המשפטים״, ו׳ החיבור המחברת את הפרשה עם פרשת עשרת הדיברות. והוא סוד החיבור בין ׳נעשה׳ ל׳נשמע׳. על ידי הקדמת ׳נעשה׳ ל׳נשמע׳ בקבלת הי׳ דברות, בזה זוכים ל׳נשמע׳ שהם המשפטים עם עצם כח המשפט.
II
הקב״ה מצווה למשה שיאמר לישראל כי בקיום המצות נבראים מלאכים
״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ (שמות כא, א).
אומר המהרא״ל צינץ: הקב״ה הראה למשה רבינו שמכל מצווה נברא מלאך ויש אורות שקשורים למצוות ולמלאכים, והאורות האלו נעשים פרקליטים לזכות מי שמקיים את המצוות. כלל ישראל ראו את זה בדיברות וזה פירוש ״רואים את הקולות״ – ראו את האורות והמלאכים של המצוות, והשי״ת דרש ממשה רבינו שירד אל העם ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״, ויסביר להם לפי ערכם שיוכלו להבין שהמצוות שהם מקיימים בוראים שמים חדשים וארץ חדשה ומלאכים ואורות קדושים ממש, והם פרקליטים מליצי יושר עבור כל מי שקיים את המצווה שבראה אותם, ובזה הוא מפרש את הפסוק ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״ – האדם חי מהמצוות שבוראות את המליצים שיטענו עבורו ויצילו את חייו.
רמזי תיבת ״משפטים״
״ואלה המשפטים״: עלה בדעתי שניתן לקרוא בדרך דרוש את המילה משפטים משפט י-מ.
- משפט י׳ הם עשרת הדיברות, בעניינן היינו צריכים להצהיר ״נעשה ונשמע״ ולקבל באמונה ללא שום שאלות כדברי השפת אמת שציטטנו לעיל, ומשפט מ׳ הם ״ארבעים יום וארבעים לילה״ שמשה רבינו שהה בשמים בסיני ולמד את כל התורה, ביום תורה שבכתב, ובלילה תורה שבעל פה, כולל הכללים איך לדרוש ולחדש.
- או יאמר ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ – דבכל הגבהת ס״ת אומרים ״וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על פי ה׳ ביד משה״, אפשר שזאת הכוונה, אשר תשים לפניהם משפט-י״ם – י׳ מרמז על תורת ה׳ שכולה כלולה בי׳ הדברות, מ׳ מרמז על משה שנתן לנו תורת ה׳.
- או יאמר משפטים : משפט – אנחנו מבינים רבים מהם היטב, בייחוד דיני ממונות; הכל הגיוני, אנחנו מביאים סברות להסביר ולפסוק. אך קודם לכל צריך אמונת תמימה בה׳. י׳ – עשרת הדברות: הדברות הם העיקרים הכלליים; לאחר כן זוכים למ׳ – הפרטים שמשה רבינו למד משך ארבעים יום וארבעים לילה. וכל זה הוא ״אשר תשים לפניהם״ כשם שכלל ישראל קיבלו את ה-י׳ דברות באמונה שלמה, כך תסביר להם את המשפטים באמונה שלמה אע״פ שהמשפטים ניתנים להבנה, בכל זאת הרי הרבה הלכות הם בגדר חוקים כמו הפטור על נזקי כלים בבור ופטור טמון בנזקי אש, שידעו ישראל שהאמונה במעלה חיונית וראשונה, והבנת המשפטים משנית, ועיקר התורה הוא האמונה של הקדמת נעשה לנשמע.
משפטים – רוחניות ביזת הים
בביזת הים יצאו מהים עם מרכבות הכסף והזהב כדי לקיים את מה שהובטח לאבות ״ואח״כ יצאו ברכוש גדול״ ומזה נלקח החומר לבניית המשכן, והיה בנפשנו לתת את תרומת המשכן. נראה שיש לזה רמז בפרשתנו ״ואלה המשפטים – ואלה משפט-ים״. יש אוצר נהדר נוסף שהקב״ה נתן לנו, ביזת ים התורה. ״אשר תשים לפניהם״, אלה המצוות שהם ׳לעולם ועד׳. ״כי הם חיינו ואורך ימינו״ זו המסורה שלנו. ה׳ הבטיח לאבותינו שאחרי יציאת מצרים הוא ייתן לנו אוצר גדול, והאוצר הכי גדול זו התורה. ואלה המשפטים – ואלה משפט-ים, ברכוש גדול מהים של התורה. רבים הם אוצרות התורה, אלו שגלויים לנו, ואלו שעתידים להיגלות. החידושים שעוד לא נגלו עדיין מוסתרים, הם בסוד מרגליות שבים.
התורה בידינו בבחינת מידה כנגד מידה
מה שנקראת התורה בכללות ״משפט״, נראה לעניות דעתי משום שהיא ניתנה במערכת של משפט דהיינו מידה כנגד מידה. המצרים זרקו את הבנים שלנו ליאור, אבל הייתה לנו הבטחה מזקנינו, מהאבות, החל מאברהם, ״וה׳ ברך את אברהם בכל״, בכ״ל בגימטריה בן. רואים מזה ש״כל״ לא מוגבל לרכוש אלא כולל גם את הבנים. אנחנו אומרים ״בכל, מכל, כל״: לכל אחד מהאבות הובטח ״כל״, ועי״ז יש חוט המשולש אחר אברהם, יצחק ויעקב, צדיק בן צדיק בן צדיק, ובזה אנחנו מעוגנים בנצחיות שאף פעם לא יפסקו בני תורה מאיתנו. זו ממש מידה כנגד מידה: המצרים ניסו לאבד את הבנים שלנו ואנחנו נוליד בני תורה לנצח.
התורה מעניקה לנו חיים והמשכיות הדורות
עוד יש להוסיף שגם זכינו לזה מטעם שבמתן תורה אמרנו ״בננו ערבים לנו״ ועל ידי זה זכינו ל״כי הם חיינו״. התורה מעניקה לנו חיות ומצמיחה לנו בני תורה חדשים שבונים מחדש בכל דור. בכל פעם שיש אסון, רחמנא ליצלן, אנו בונים מחדש, ״אל תקרי בניך אלא בוניך״. רואים זאת גם בדורנו לאחר חורבן השואה. כל הדורות החדשים והתחדשות התורה פועלים להגדיל תורה ולהאדירה. אנחנו רואים כל כך הרבה ישיבות וכוללים, דף יומי וסיום הש״ס העולמי – עשרות אלפי מסיימי הש״ס ייקהלו במקום אחד לבד כל שבע שנים, אי״ה. מי היה יכול לדמיין את זה אחרי המלחמה? ״ברוך אתה ה׳ הבוחר בעמו ישראל באהבה״.
וכל זה מאהבתו יתברך את ישראל שנתן לנו את התורה, כל מצווה נותנת לנו חיים, וזהו הרכוש הגדול, זו המורשת שלנו.
דיני עבד עברי כמשל לקבלת התורה ועבודת ה׳
בתוה״ק בפרשתנו ״כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד״ (שמות כא, ב).
דורשי רשומות עיינו בעניין למה המצווה הראשונה לאחר מתן תורה היא ״כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד….״ (עיין בחידושי הרי״מ על פרשתנו), ואענה אני גם חלקי.
זה כנגד קיום התנאי של יום השישי של מעשה בראשית, שאם יקבלו ישראל את התורה בשישי בסיוון מוטב, ואם לאו יחזור העולם לתוהו ובוהו. הקב״ה מודה לישראל שקיימו את התנאי ע״י שהקדימו נעשה לנשמע, ולכך מצווה אותנו ״שש שנים יעבוד״, דכל עבד העברי, הן מוכר עצמו והן מכור בית הדין, עובד רק שש שנים, כנגד מה שכתוב ״יום השישי״, ואז מיד ביום השביעי שבת.
הקב״ה אומר לישראל: ״אתם שקיימתם את התנאי של יום השישי, עכשיו מגיע לכם לנוח בשביעי, ואפילו לעבד העברי שביניכם. עצם העובדה שהגעתם ל׳ואלה המשפטים׳ משמעותה שעברתם את מבחן קבלת התורה, ואני רוצה לתת לכם שבח והודאה על אמירת נעשה ונשמע וקבלת תורתי.״
השומר שבת כהלכתה מוחלין לו על כל עוונותיו
מוסיף הקב״ה ואומר: ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם; כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחופשי חינם״, כנגד ״ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם… וישבות ביום השביעי״. ״ובשביעית יצא לחופשי חינם״ – חינם משמעו ללא דאגות. ביום השביעי יש לך יום חופש מכל החטאים: ״כל שומר שבת מחללו – אפילו עבד ע״ז כדורו של אנוש מחול לו״.
אם גנבת משהו ונמכרת לעבד, לאחר שש שנים של עבדות לצורך תשלום וכפרה (עיין להלן מש״כ בזה) בשביעית יצא לחופשי חינם שהרי שילם חובו ונרצה לו על עוונו. וה״נ אם עברת עברה, ר״ל, בשבת תנוח דעתך ואל תדאג בקשר לזה, וזה סוד שהתורה ניתנה בשבת מפני שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, בסוד בשביעית חופשי חינם.
בני ישראל הורגלו לשינה בשבת ולכך היה צריך להעירם
ראיתי בפרקי דרבי אליעזר (פרק מא) שכתב שישנו משך שעתיים באותו יום של מתן תורה והיה צריך להעיר אותם, ותמוה הדבר שהרי רצו לקבל את התורה, ואיך ישנו? וצ״ל שהתרגלו לישון בשבת מאז שקיבלו אותה במרה… הם היו בשלווה כל כך גדולה ביום שבת קודש שפשוט נרדמו באותה שבת בלי שום דאגות.
״בשביעית יצא לחופשי חינם״. בשבת הקב״ה מוציא ממאסר ומחזיר ע״י משרע״ה את הכתרים של ״נעשה ונשמע״ לישראל וזו המנוחה הטובה של יום השבת. לרוח הדברים ניתן להבין למה התורה איחרה את סיפור מעשה העגל עד לאחר הפרשות של משפטים, תרומה, תצוה וחצי פרשת כי-תשא – שלא לערבב שמחת החתונה – ״ביום חתונתו זה מתן תורה״, וכל הפרשות האלו בבחינת שבת, ״יצא לחפשי חינם״ ללא דאגה מהחטאים שבידינו.
ביאור הקשר המיוחד בין האלמנות והיתומים להקב״ה
״כל אלמנה ויתום לא תענון… אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו״ (שמות כב, כא-כב).
אפשר לבאר, אנו יודעים שאלמנות ויתומים כשהם מתענים תחת ידי אחרים, השם יתברך מבטיח שאם יזעקו אליו, הוא ודאי ישמע לבכייתם ותחנוניהם.
כאשר נתבונן בדבר נראה שזה בדין וממש בבחינת ״מידה כנגד מידה״, שהרי הקב״ה במידת דינו לקח את אבי המשפחה, ונוצר חלל בחיי האלמנה והיתומים והם סובלים מבדידות כשאין להם את מי לשתף בצער העובר עליהם וגם לא בשמחות שיהיו.
מידה כנגד מידה
לכך ״דמעותיהם קרובות״ והקב״ה לוקח על עצמו למלא את החלל הזה ולהיות ״אבי יתומים ודיין אלמנות״, ולכך לאלמנות וליתומים יש קשר מיוחד עם ה׳ יתברך, והאלמנות והיתומים מרגישים את זה ופונים אליו ית׳ תמיד כי יש לו ית׳ חמלה כלפיהם בגלל מצבם וחוויית האובדן, האבל והבדידות, ולכן אנו מוזהרים להתייחס אליהם כראוי, ואע״פ שזו מצות לא תעשה הלאו הזה מחייב לנהוג איתם בחמלה וחסד בקום ועשה כידוע.
לשונות רבותינו ראשונים בעניין הזהירות המופלגת באלמנות ויתומים
זה לשון ספר החינוך (מצוה סה): ״שנמנענו מהכביד במעשה או אפילו בדיבור על היתומים והאלמנות, שנאמר (שמות כב, כא) כל אלמנה ויתום לא תענון, אבל כל משאו ומתנו של אדם עמהם יהיה בנחת ובחסד ובחמלה״ עכ״ל בריש המצוה, ועיין שם מש״כ עוד בזה.
וז״ל הרמב״ם ביד החזקה (הלכות דעות פרק ו הל׳ י): ״חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה, אע״פ שהן בעלי ממון. אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו, מוזהרים אנו עליהן שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. והיאך נוהגין עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד… ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו… לא ינהוג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד…״ ע״כ.
גדולי ישראל שקיימו זאת באופן נעלה
כדי להמחיש זאת, נזכרתי שדודתי, שהיא אלמנה, גילתה לנו שבכל יום שישי היא קיבלה טלפון מתלמיד חכם עצום, הגאון הרב בנימין קמנצקי זצ״ל. היא תמיד תהתה ״מי אני? אני לא מבינה למה אני ראוי׳ ליחס הזה שהוא מתקשר אלי כל שבוע בערב שבת״. הוא לא התקשר פשוט להגיד ״שבת שלום״, הוא גם שאל איך הי׳ השבוע שלה והתייחס אליה בשמה הפרטי כאילו היא קרובת משפחה. הוא העניק לה את מירב האכפתיות והכבוד ולעולם לא נמנע מלהתקשר בכל יום שישי. הוא פשוט נתן לה את הכבוד והנחמה כאילו היא קרובת משפחה.
ושמעתי מתלמידו ידיד נפשי הגאון הרב יוחנן בקהופר שליט״א שהרב הראה לו בטלפון הנייד שלו שהיה לו קובץ שלם תחת השם ״אלמנות״ ובקובץ היו שמות ומספרי טלפון של עשרות אלמנות שאליהן הרב היה מתקשר כל ערב שבת וכל ערב חג, ולכולן הוא היה נותן את אותו יחס חם, תשומת לב והתעניינות בכל פרטי מצבן, בדיוק כמו לדודתי.
הבטחה אלוקית שהעושה כן יתברך ממעון הברכות
נ״ל שהעושה זאת ממש עושה את העבודה של הקב״ה. כשקראתי את הפסוק הזה הרגשתי שאפשר להבין אותו מעבר לחיוב להתאמץ להיות אדיב לאלמנות וליתומים, אלא הקשר המיוחד של אלמנות ויתומים להשי״ת, המקשיב להם בקשב רב, אף מרבה זכויותיהם של האנשים המטיבים להם ומתייחסים אליהם בחביבות, שכן האלמנות והיתומים מתפללים עבורם ומודים להם ואף השי״ת מחזיר להם טובה.
לאחר מכן מצאתי רעיון בדעת זקנים הדומה לזה, גישה המדגישה את השכר הגדול שניתן למי שחביב ומתחשב באלו האומללים. וז״ל הדעת זקנים מבעלי התוספות על הפסוקים ״אם כסף תלוה… ואם חבל תחבל שלמת רעך והי׳ כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני״ (שמות כב, כו):
״לכן נראה לפרש דקאי אדלעיל ׳עד בא השמש׳ וגו׳, ואם אתה עושה כן ׳והיה כי יצעק אלי׳ ויתפלל עליך על כל הטובה שעשית לו, ושמעתי תפילתו כי חנון אני, כמו שאתה חונן ומרחם על בריותי שהרי בעל חוב קונה משכון, ואתה רחמת על זה, אני שנקרא חנון ארחם ואחון עליך ואברכך. וה״ה דכתיב ׳כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלקיך׳״ עכ״ל.
וא״ת שיש לחלק בין הלוואה לבין הטיפול באלמנה, שבהלוואה כתוב ״כי חנון אני״ ולגבי אלמנה ויתום כתוב לגבי האכזרי כלפיהם ״וחרה אפי״, אבל מאידך הלשון היא כמעט זהה בשניהם, באלמנה ויתום הוא אומר ״כי אם צעק יצעק אלי״ ובמשכון כתוב ״והי׳ כי יצעק אלי״, אותו ביטוי של צעקה המתאר תפילות רגשיות עמוקות, וזה הגיוני שאנשים שחוו אובדן, או עוני, התפילה שלהם בצורת צעקה שהיא חזקה ונשמעת בשמי שמים העליונים, כמו שראינו בכנסת ישראל שצועקים מהעבודה במצרים, ״הנה צעקת בני ישראל באה אלי״ (שמות ג, ט).
פרשת שקלים
הצניעות במחצית השקל מגן על ישראל
בשבת הסמוך לראש חודש אדר קוראים "פרשת שקלים" שהוא הציווי בריש פרשת כי תשא לתת את מחצית השקל. בזמן שבית במקדש היה קיים "באחד באדר משמיעין על השקלים" כדי שכלל ישראל יזכרו ויכינו את שקליהם עד ראש חודש ניסן. עתה בעוה"ר שאין לנו בית המקדש ומזבח כפרה בכל זאת "זכר למקדש" עושים את ההכרזה סמוך לראש חודש אדר. וצ"ע אם בין כה לא נותנים את מחצית השקל בזה"ז, למה להכריז כ"כ מוקדם לפני "זמן נתינתו", ברוב הפעמים אפילו לפני "אחד באדר"? נלענ"ד שיש קשר עמוק בין העניין של מחצית השקל לנס פורים שהיה בחודש אדר, ואפילו לעצם מזלו של חודש אדר. ונקדים בזה עניין גדול שהיה במחצית השקל שהתורה מעידה עליו "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". אפילו כשעם ישראל עומד למניין שיש לחשוש מאד מפני עין הרע וכל הקטרוגים שיכולים לבוא מחמת זה, התורה מעידה שהמחצית השקל יגן בפני הנגף בגלל שהמחצית השקל חוצץ, מסתיר, ובזה מגן על ישראל בפני עין הרע וכל החיצונים.
כוח הנסתר הפועלת בנס פורים
ידוע שנס פורים היה נס נסתר, וכתוב בספר אור חדש לרבינו המהר"ל מפראג שנס נסתר גדול מנס נגלה, ולכך הוא לא נתפס בראייה, וזכינו לנס נסתר בזכות זה שאסתר הייתה צנועה ונסתרת בכל מעשיה. על פי זה נראה לי לומר שכל זכות להינצל מגזרת המן היה בו עניין של צניעות והסתר וזה משקל נגד לעזות פנים וחילול שם שמיים בפרהסיה שעמלק תמיד עושה ביד רמה.
מחצית השקל מציל מהעשרת אלפים ככר כסף של המן
איתא בחז"ל שכשהמן הציע את העשרת אלפים כיכר כסף לאחשוורוש כדי לחסל את העם היהודי הקדוש ברוך הוא אמר "כבר הקדימו שקליהם לשקלך". המן לא הסתיר את כספו והתגאה בו ובעושרו בכלל, וכשביקש לתת את העשרת אלפים ככר כסף עצמם התגאה בכסף הזה, ופרסמו, עד שהיה ידוע היטב כמו שכתוב: "וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִיים לְאַבְּדָם" (אסתר ד, ז) וביאר האבן עזרא – "פרשת – מגזרת לפרוש להם – שביאר לשרים דבר הכסף". וכנגד זה בהיפך גמור הוא מחצית השקל שהעשיר לא יכול להרבות ולהתגאות, היא מתנה אלמונית שדווקא מכסה על זהות הנותן, ולכך מציל מעין הרע וכל פגע רע.
הצניעות היא כוחה של ישראל לנצח
הצניעות של ישראל בכל מעשיהם הוא סוד נצחיותם. מרדכי הציל את חיי אחשוורוש, ואע"פ ש"ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (אסתר ב, כב) בכל זאת מרדכי, אסתר, וכל ישראל לא התגאו במעשה הזה אלא שתקו ממנו כדי שיישכח והמידע "ייגנז בספר הזכרונות", והיא שעמדה לנו! המעשה נזכר דווקא "בלילה ההוא…" שהיינו צריכים לזה כדי להצילנו. נתאר לעצמינו מה היה קורה אם מרדכי היה מתכבד בזה שהציל את אחשוורוש, והיה מקבל גמול על מעשיו, ואחשוורוש לא היה חייב לו כלום? לא היה כל הביזיון להמן של "קח את הלבוש והסוס ועשה כן למרדכי היהודי", שזה היה תחילת מפלתו.
האמת שהצניעות של ישראל בכל ענייניהם, אפילו במצוותם, עומד למגן ומחסה נגד גאוות עמלק, וזה מוכח מהמשך אותה מאורע. הציווי של "קח את הלבוש והסוס…" היה ביום ט"ז ניסן שבזמן בית המקדש היו מביאים את קרבן העומר. קרבן העומר שהיה בא מן השעורים, הפחותים אפילו מחיטים, היה מתנה מאד צנועה להקב"ה על שבורא ומנהיג את העולם, כדאיתא במדרש רבה בפרשת אמור. ואפילו מקרבן העומר הקב"ה רק מקבל קומץ מהעומר, כבכל המנחות. כשהמן הגיע להרכיב את מרדכי ברחובה של עיר, מרדכי היה לומד את הלכות קמיצת העומר עם החכמים, זכר למקדש. וז"ל הגמ': "אמר (המן) להו (למרדכי ולחכמים) במאי עסקיתו? אמרו ליה בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה. אמר להו אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי" (מגילה טז א). אפילו המן הכיר שכוח הצניעות של ישראל במצוות העומר התגבר על כספו שהתגאה בו בפרהסיה.
גאוות עמלק הוא עצם סיבת מפלתו
גאוותו והעזתו הפומבית של המן הביא למפלתו הסופי, כמ"ש "וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו." (אסתר ז, ט) ופירש המלבי"ם "עומד בבית המן גבוה וכו' – הלא העץ עומד עדיין וגבוה חמשים אמה, למען יתראה לעיני הכל, וזה חרפה גדולה להמלך, שבעת שלבש מרדכי לבוש מלכות וקראו לפניו שהמלך חפץ ביקרו, בכל זאת העץ המוכן לו לתלותו עליו עומד בגלוי לעיני כל, לאמר שהאיש אשר המלך חפץ ביקרו מזומן להתלות, ואין לך מרד גדול מזה, ועפ"ז כדין פסק המלך וחרץ משפטו לתלותו. כן יאבדו כל אויבי ה" עכ"ל.
יוסף הצדיק וכוחו של חודש אדר
והנה הראש השבטים יוסף הצדיק היה חסין ומוגן מעין הרע וכל מי שחושש מעין הרע צריך לומר "אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא" ולכך נמשל לדגים שלא שולט בהם עין הרע ככתוב "וידגו לרוב בקרב הארץ"
וכל זה בגלל שהם סמויים מן העין מתחת למים ובזה ניתן טעם לשבח שהתגברנו על המן בפרט ועמלק בכלל בחודש אדר שהוא מזל דגים והוא כנגד יוסף ככתוב בספה"ק קדושת לוי שכמו שיוסף מתפצל למנשה ואפרים כך חודש אדר מתפצל לאדר ראשון ואדר השני. והכל סובב על אותה נקודה להיות צנועים וסמויים מן העין וענווים שזה משקל נגד לחציפות וחילול ה' בפרהסיה של עמלק.
מהרא״ל צניץ
״וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם״. אומר (שמות כא, א) המהרא״ל צינץ: הקב״ה אומר למשה: היית בסיני איתי ואנוכי הראיתיך איך מכל מצווה נברא מלאך ויש אורות שקשורים למצוות. המלאכים והאורות האלו הם פרקליטים לזכות מי שמקיים את המצוות. כלל ישראל ראו את זה בדיברות וזה המכוון ב״רואים את הקולות״ – ראו את האורות והמלאכים של המצוות.
משה, ראית את האורות והמלאכים כנגד כל מצווה והבנת היטב. אתה צריך לרדת לעם, ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״, תצטרך להסביר להם לפי ערכם כדי שהם יוכלו להבין שהמצוות שהם מקיימים בוראות בשמים מלאכים ואורות קדושים ממש.
המלאכים והאורות האלו הם פרקליטים מליצי יושר עבור כל מי שקיים את המצווה שבראה אותם. ובזה הוא מפרש את הפסוק ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״. כאשר אדם מקיים מצוות, הוא חי כי המצוות בוראות את המליצים שיטענו עבורו ויצילו את חייו!