נמצא שרבינו בחיי והכלי יקר מאירים את הפסוק משתי בחינות המשלימות זו את זו. רבינו בחיי מלמד שהישראל העתיד איננו פה בגוף, אך עמנו היום בנפש. והכלי יקר מוסיף: עמנו איננו אבל ישנו עם ה׳. אין האיש מישראל העתידי מיוצג ע"י אבותיו בלבד, יש לו נוכחות רוחנית בברית עצמה. מה שנראה לנו כאֵינֶנּוּ – יֶשְׁנוֹ לפני ה'.

ההן הנסתר בתוך ההעדר

ואפשר שיש רמז נוסף בתיבת "אֵינֶנּוּ". בארמית "אִין" פירושו “הן”. וחז"ל אמרו שמשה פירש את התורה בשבעים לשון (רש"י, דברים א, ה). ואפשר שבארמית נשמעת בדברי משה בחינה נוספת: "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה", המורה על הישראל העתידי הנראה כאילו אינו נמצא, אך בתוך "אֵין" -העדר, אפשר לשמוע את הארמית "אִין" – הן. איננו, אך בבחינה אחרת הרי הוא נמצא.

התורה מציבה שתי המציאויות זו בצד זו: "אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה – ואֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה". מנקודת ראותנו יש אֵין: הדור הבא עדיין אינו נראה. אך לפני ה' כבר יֶשְׁנוֹ. בתוך האֵין הנגלה גנוז אִין, קיום והודאה שהישראל העתידי כבר עומד לפני ה' בתוך הברית.

גם הדורות הבאים נצבים לפני ה'

התפארת שלמה מוסיף עוד רובד. הוא מחבר את דברי הפתיחה "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה׳" עם הכרזת משה שהברית כוללת אף "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה". וז"ל: “גם דורות הבאים כולם יזכו לבחינה זאת כשישמעו הדיבור מפי הצדיק הדור שהוא בחינת משה…” (תפארת שלמה, נצבים). ומהי "בחינה זאת"? היא המצב המתואר בתחילת הפרשה: "נִצָּבִים הַיּוֹם לִפְנֵי ה׳". הדורות הבאים לא קשורים לה' ע"י איזה ברית שלא נכרתה איתם אלא עם קודמיהם זמן רב קודם שנולדו, לא! אלא הם עצמם זוכים למצב של ברית בעמידה לפני ה' ממש ע"י משה רבינו.

רבינו בחיי מלמד שהישראל העתידי שאינו עדיין בגוף עמנו היום בנפש. הכלי יקר מלמד שאף שאיננו עמנו, כבר ישנו עם ה׳. והתפארת שלמה מלמד שאף אותם דורות הבאים עצמם זוכים למצב של "נִצָּבִים הַיּוֹם לִפְנֵי ה".

אך היאך יוכל דור הנולד כעבור מאות שנים לעמוד בתוך "הַיּוֹם", ההווה של משה?

מהו משמעות "היום"

השפת אמת מוסיף עוד רובד. תיבת "הַיּוֹם" חוזרת ונשנית בכל הקטע. משה אומר "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם, עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה׳, אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. בפשוטו, “היום” מכוון לאותו יום היסטורי בסוף ימי משה שבו נכנסו בני ישראל בברית זו, אולם השפת אמת מלמד של"הַיּוֹם" יש משמעות שלמעלה מאותו יום מסוים: "הַיּוֹם כו' פֵּירוּשׁ בְּכָל יוֹם…" (שפת אמת, תרל"ד). ובשנה שלאחריה מבאר: "כִּי הכְּלַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם עוֹמְדִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא… וְזֶה "הַיּוֹם" הוּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם" (שפת אמת, תרל"ה)..

הוא מוסיף כלל גדול. מאחר שכתוב "אַתֶּם נִצָּבִים – כָּל הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה הוּא קַיָּם לָעַד" (שפת אמת, תרל"ח). דברי משה אינם תיאור היסטורי אלא מצב תמידי בהווה: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם לפני ה'.

ברית שלמעלה מן הזמן

השפת אמת מוסיף בביאור "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה׳" וז"ל: "וְהֵם לְמַעְלָה מִן הַזְּמַן בְּכֹחַ זֶה הַבְּרִית" (שפת אמת, תרנ"ח). ונמצאו דברי המפרשים מצטרפים כאחד. רבינו בחיי מלמד שהישראל העתידי שאינו עדיין בגוף  עמנו היום בנפש. הכלי יקר מלמד שהדור הבא, אף "שאֵינֶנּוּ עִמָּנוּ", כבר יֶשְׁנוֹ עִם ה׳ וְעוֹמֵד לְפָנָיו. התפארת שלמה מלמד שאותם דורות הבאים עצמם זוכים למצב של "נִצָּבִים הַיּוֹם לִפְנֵי ה׳" על ידי דיבורו המתמשך של צדיק הדור. והשפת אמת מבאר היאך ברית שנכרתה ביום היסטורי אחד נשארת בהווה תמיד לכל דור: "הַיּוֹם" – הוּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם!" כי על ידי ברית זו יש לכלל ישראל בחינה שהיא לְמַעְלָה מִן הַזְּמַן. ה"אֵינֶנּוּ" של דור אחד נעשה ל"יֶשְׁנוֹ" של דור אחר. אותם שלא נראו לעיני דורו של משה נכנסים לבסוף להיסטוריה, וכשהם נכנסים, אין התורה פונה אליהם בלשון עבר. היא מדברת אליהם ישר בהווה: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם!

מאֶל כָּל יִשְׂרָאֵל אל כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל

רעיון זה, שמשה פונה לכל הדורות כלל ישראל משופך אור על מבנה ספר דברים כולו. דברי משה בספר האחרון של התורה נפתחים "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים א, א).

הכלי יקר מעיר שלשון זו עצמה תמוהה: "לֹא מָצִינוּ בְּכָל הַמִּקְרָא שֶׁמֹּשֶׁה יְדַבֵּר אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל כְּאֶחָד" והרמב"ן מבאר שביאור התורה ע"י משה היה צריך להיות במעמד כל ישראל "כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה" (רמב"ן, דברים א, א).

והלשון חוזרת בנקודות מפנה בספר דברים. קודם שחוזר על עשרת הדברות, "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים ה, א), וכשהוא קרב אל הברית האחרונה שוב קורא "אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים כט, א), ואחר כך באה השיא: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם… כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל"

פרשת נצבים מגלה את מלוא משמעותו של אותו "כָּל יִשְׂרָאֵל" שמשה פונה אליו בכל ספר דברים. אין זה דור הנוכחים בגוף בלבד. משה עצמו אומר: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם.." אלא "אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה ואֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה", בכל דור ודור. "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" נעשה יותר מתיאור של כל מי שהתאסף לפני משה בגוף. בברית נצבים הוא כולל את כל כלל ישראל לדורותיו.

דברי משה רבנו לכל הדורות

ספר דברים מכיל את דבריו האחרונים של משה רבנו לכלל ישראל, אף שלא ייכנס עמהם לארץ ישראל. אך לא נאמרו דבריו לאותו דור בלבד, אלא כחלק מן התורה שהוא מורשה קהלת יעקב – ירושה אין לה הפסק. אפשר שזה גם טעם שאחר ברית נצבים באה מצות הקהל. אחת לשבע שנים חייבים הדורות הבאים להתכנס לשמוע את התורה "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ… תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם" (דברים לא, י). אותם שנכללו פעם ב"אֵינֶנּוּ פֹּה" מתכנסים אחר כך כ"כָּל יִשְׂרָאֵל ועומדים לִפְנֵי ה׳". תורת משה נקראת לפניהם מחדש. בדרך זו נותן מצוות הקהל ביטוי מעשי בכל דור לברית נצבים

אנחנו נצבים היום

כבני אדם איננו רואים אלא מה שעומד לפנינו היום. אנו רואים את היֵשׁ, מה שכבר נכנס לעולם ונמצא לעינינו. מי שעדיין לא נולד, מנקודת ראותנו אֵינֶנּוּ פֹּה; עדיין אינו נראה לנו. אך ברית נצבים מלמדת שההעדר מעינינו אינו העדר מן הברית. מה שאינו עדיין עמנו, כבר נמצא לפני ה', וכל דור נכלל בדברי משה רבנו. משה רבנו מדבר אל "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" לדורותיו. ב“היום” של משה נכללנו ב"אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה", בזמננו אנו נעשינו "אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה". אין הברית מאורע שאירע עם הדור הקודם בלבד. וכדברי השפת אמת, לכל דור יש “היום” שלו, וכל דור עומד לפני ה' מחדש. וכך האֵינֶנּוּ של דור אחד נעשה ליֶשְׁנוֹ של דור אחר, והברית ממשיכה לכלול אף את מי שעדיין לא נראה לעין.

דברי משה רבנו נשארים לעולם בהווה, אל כָּל יִשְׂרָאֵל: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם".

פרשת וילך

דבריו האחרונים של משה: מתוכחה לחיזוק

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, א).

דברי הפתיחה של פרשת וילך נשמעים מוכרים להפליא. ספר דברים עצמו נפתח: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים א, א). הדמיון קשה להתעלם ממנו. ספר דברים נפתח ב“הדברים” שמשה דיבר "אל כל ישראל", ועתה, כאשר משה נכנס ליום האחרון של חייו, התורה שוב מספרת לנו שמשה דיבר את “הדברים האלה אל כל ישראל".

הקבלה זו מרמזת על ניגוד. בתחילת ספר דברים ניגש משה אל כל ישראל בתוכחה. רש"י מסביר שהוא מתייחס לחטאיהם רק ברמז, "מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל" (רש"י, דברים א, א). זו תוכחה, אך זו תוכחה עדינה ומלא כבוד הבריות של מנהיג האוהב את עמו. עתה, לקראת סיום הספר, ביום האחרון לחייו, משה שוב "מדבר אל כל ישראל", אך בקול של חום ומילים של עידוד. משה יודע שהוא לא ילווה אותם מעבר לירדן. הוא חייב להכין אותם להיכנס לארץ ישראל בלי המנהיג שהדריך אותם מאז היותם לעם, במשך ארבעים שנה, ולכן דבריו מלאים חיזוק.

"חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה׳ אֱלֹקֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ" (דברים לא, ו).

הדמיון בין פתיחת ספר דברים לבין פתיחת וילך אינו עניין של ניסוח בלבד, אלא הפסוק בראש הספר פותח לנו צוהר להבין מה טמון בפתיחת פרשתנו. וז"ל הכלי יקר: "…שרצה משה לזרזם על התשובה אשר עיקרה בדברים, כמ"ש "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע יד, ג). לכך נאמר "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". ומדקאמר אח"כ ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, אם כן דבור ראשון להיכן אזל [פירוש איפוא כל "הדברים האלה" שדיבר "אל כל ישראל"]?  אלא שהוא דבור קשה של מוסר ולכן אמרו "אל כל ישראל", לומר כל מי שיש לו להשיב יבא וישיב כמו שפירש"י על מ"ש "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים א, א). וכן כאן אמר לכולם ענין התשובה התלויה בדברים. ולפי שאין אדם רואה חובה לעצמו לעולם, וכל חוטא ורב מרי לעולם לא ילך הוא אל החכם הרופא לבקש תרופה למחלתו בחלי הנפש, והלואי שישמע בקראו אליו החכם ההולך אליו ומדבר על לבו לפתותו ע"ד התשובה, ע"כ אמר "וילך משה" שהוא הלך מאהל לאהל אל כל אחד מישראל והיה מדבר על לבו את הדברים האלה היינו עניני התשובה התלויה בדברים והוא מוסב על מ"ש למעלה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך דהיינו ענין קחו עמכם דברים (כלי יקר דברים לא, א).

שתי הרעיונות, המוסר וקריאה לתשובה לעומת החיזוק ועידוד, אינם סותרים זה את זה. דבריו האחרונים של משה מכילים מוסר וקריאה לתשובה, אך כאשר הוא מתכונן לעזוב את עמו הוא גם מכיר בצורך שלהם בביטחון, באומץ ובהרגעה. יש זמן לפנות אל העבר, ויש זמן לחזק אנשים לקראת העתיד, ויש זמן לשניהם גם יחד.

תיקון לפחד המרגלים

כאשר אנו מעיינים בדברי החיזוק של משה, מתגלה הקבלה נוספת. סמוך לתחילת ספר דברים משה מספר באריכות על חטא המרגלים. המרגלים שבו מארץ ישראל והרסו את ביטחון האומה. הם הפחידו את העם וגרמו להם להאמין שהארץ שהבטיח ה' אינה ניתנת לכיבוש. משה מזכיר איך שניסה אז להרגיע ולחזק אותם: "לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ה׳ אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם" (דברים א, כט–ל). אך העם לא היה יכול לשמוע. הפחד כבר הציף אותם, ואותו דור כולו איבד את הזכות להיכנס לארץ ישראל.

עתה, ביום האחרון לחיי משה, הוא מדבר אל בניהם כמעט באותה לשון: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם" (דברים לא, ו). הקשר ברור, הלשון כמעט זהה. "לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם" בפרשת דברים הפך בפרשתנו ל"אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם", ו"ה׳ אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם" בפרשת דברים הפך ל"ה׳ אֱלֹקֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ" בפרשתנו. הרמב"ן (במדבר כא, לד) שמסביר שמשה חשש מפני זכויותיו של עוג מלך הבשן אך לא מפני גבורתו, מציב את שני הקטעים זה לצד זה. הוא מתאר את משה כמנהיג שהזהיר שוב ושוב את ישראל שלא לפחד מגבורת אויביו, אלא שכשמזכיר את סיפור חטא המרגלים הוא מאשים אותם בפחד מבשר ודם, לעומת הפסוק בפרשתנו שהוא לחיזוק ועידוד.

אפשר לומר שמשה רבנו חוזר במכוון אל אותו רגע שבו נכשל הדור הראשון. שלושים ותשע שנים קודם לכן דחק באבותיהם שלא ייראו, ולא יכלו לקבל את דבריו (דברים א, כט–ל). ועתה הוא עומד לפני בניהם, שוב על סף ארץ ישראל, ומוסר את המסר בשנית. אלא שהפעם הוא פותח בשתי תיבות של כוח, עידוד, וחיזוק: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ" (דברים לא, ו). היו חזקים. היו אמיצים. הדור הראשון שמעו קולות שאמרו להם שאינם יכולים להצליח. מסרו האחרון של משה לבניהם הוא שהם יכולים להצליח, ובעזרת ה' — יצליחו!

השליח שנשאר נאמן

יש כאן ממד נוסף ראוי לציון: ברגע זה, לאחר שחיזק את האומה:

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם" (דברים לא, ז).

המעבר מרבים ליחיד משמעותי. תחילה אומר משה לעם "חִזְקוּ וְאִמְצוּ". אחר כך הוא פונה אל מנהיגם החדש ואומר לו "חֲזַק וֶאֱמָץ". יהושע אינו רק יורשו של משה. הוא אחד משני העדים שנותרו לאותו פרק שמשה נראה עתה נחוש להתגבר על נזקיו. יהושע היה אחד משנים-עשר שליחיו של משה שעשרה מהם נזכרים כ"המרגלים". כאשר המרגלים הפחידו את כלל ישראל, עמדו יהושע וכלב לפני העם והכריזו: "וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ… וַה׳ אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (במדבר יד, ט).

יהושע כבר מסר לעם בעצמו מסר של חיזוק: "אַל תִּירְאוּ… וַה׳ אִתָּנוּ". איש לא שמע. העם נשטף כל כך בפחד עד שאיימו לסקול את יהושע וכלב. עתה, כמעט ארבעים שנה לאחר מכן, עומד ליד משה האיש שדברי העידוד שלו נדחו. הפעם הוא לא רק יאמר לכלל ישראל שהם יכולים להיכנס לארץ – הוא יוביל אותם לשם!

הקשר הזה כבר מרומז סמוך לתחילת ספר דברים. בסיפורו של משה על חטא המרגלים הוא מזכיר את ציווי ה': "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל" (דברים א, לח). עתה, ביום האחרון של משה עלי אדמות, מתקיים אותו ציווי: "חֲזַק וֶאֱמָץ… וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם". אותו סיפור שמזכיר את כישלון המרגלים כבר מצביע על יהושע כמנהיג דור באי הארץ ומצווה לחזקו. בפרשת וילך אותו שליח נאמן שאמר מן ההתחלה שארץ ישראל ניתנת לכיבוש מתחזק עתה בפומבי בכדי להכניס את כלל ישראל לתוכה.

לעיני כל ישראל

התורה פותחת את תיאור העברת המנהיגות האחרונה של משה בהדגשה שהדבר אירע "לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל", ובמקום אחר אותם מילים הם חותמים את התורה – וחייו של משה. הרמב"ן (במדבר כז, יט) מסביר שמינוי יהושע היה חייב להתרחש בפומבי כדי שהעם יבטח בו ויקבל את מנהיגותו . הכלי יקר (דברים לא, ז) הולך רחוק יותר: עיני ישראל נשואות אל מנהיגם, "וּמִמֶּנּוּ יִרְאוּ וְכֵן יַעֲשׂוּ". אומץ המנהיג נעשה לאומץ העם.

"לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" מרמזת על תכונה עוצמתית במנהיגותו של משה. ברגע מכריע אחד היה מוכן לשבור את הלוחות לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל כאשר הישרדות האומה דרשה זאת. בסוף חייו היה מוכן באותה מידה לחזק את יורשו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל ולהעביר אליו בפומבי את המנהיגות. רגע אחד דרש את האומץ לשבור דבר יקר. הרגע האחר דרש ענווה וכוח לבנות את האדם שיחליף אותו. בשני המקרים פועל משה לא למענו, אלא למען עתיד כלל ישראל.

רש"י בביאורו לחתימת התורה "…אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" מפרש שזה מתייחס לשבירת הלוחות לעיניהם (רש"י, דברים לד, יב). לא מצאתי במפרשי התורה מי שמקשר במפורש בין שני הפסוקים של "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל", אך ההקבלה הלשונית בולטת. בפרשתנו החיזוק הפומבי של יהושע חשוב במיוחד לאור פרשת המרגלים. העם סירב פעם להאמין ליהושע כאשר הבטיח להם שה' עמהם ושהם יכולים לכבוש את הארץ. עתה משה מאשר שהדור הבא רואה את יהושע אחרת. הוא מעמיד אותו לפניהם, מחזק אותו לעיניהם, ומכונן אותו בפומבי כמנהיג שיביא אותם אל הארץ.

משה לא ילך – ה' ילך!

יש נקודה מרגשת במיוחד שאפשר לשמוע בדברי משה. הוא אומר לעם "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה׳ אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים לא, ב). סמוך לתחילת ספר דברים, בסיפור פרשת המרגלים, כבר הזכיר משה שהוא עצמו לא ייכנס לארץ: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה׳ בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (דברים א, לז).

עתה הגיע המציאות הזו. משה נאסר לעבור את הירדן. אף על פי כן, כאשר משה מדבר כאן, הדגש אינו על אי-יכולתו להיכנס, אלא על כך שכלל ישראל לא ישאר בלי הדרכה. הוא אומר להם "ה׳ אֱלֹקֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ" (דברים לא, ג), ואומר ליהושע "וַה׳ הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ" (דברים לא, ח), משה לא ילך לפניהם – ה' ילך!

זו אחת מפעולות מנהיגות הגדולות ביותר של משה רבנו. הוא מכין את האומה להצליח בלעדיו. הוא אינו תולה את ביטחונם בנוכחותו. הוא מכוון את ביטחונם אל ה', תוך שהוא מחזק בפומבי את המנהיג שימלא את מקומו. המנהיגות משתנה, אך אותה הדרכה האלוקית נשארת.

קולו של משה – נצחיות התורה

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה׳ וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, ט). מנהיגותו של משה עלי אדמות תסתיים, אך תורתו תישאר!

הוא מצווה שבסוף כל מחזור שמיטה יתאסף כלל ישראל: "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ… תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם" (דברים לא,יא). הכינוס כולל את כולם: "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים לא, יב). חז"ל מלמדים שבהקהל המלך קורא מספר דברים (משנה סוטה ז, ח). כל שבע שנים מתאסף "כָּל יִשְׂרָאֵל", ודברי משה נשמעים לנצח.

בברית בפרשת נצבים משה הכריז "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם… כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל", הברית משתרעת אף על "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם", הדורות שעדיין לא נולדו, הם נכללים ב"כָּל יִשְׂרָאֵל". הם יתאספו "לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה׳", וגם הם ישמעו "אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת". השפת אמת לימד על "נצבים היום" ש"היום" הוא בכל יום ויום. “היום” של הברית מתחדש בכל דור ודור. מצוות הקהל מוציא את הרעיון הזה לפועל. הדור שהיה פעם "אֵינֶנּוּ פֹּה" עומד עתה לפני ה' ושומע את תורת משה.

מאֶל כָּל יִשְׂרָאֵל אל לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל

יש מבנה מיוחד המקיף את ספרו האחרון של תורת משה. הוא נפתח אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל   כָּל יִשְׂרָאֵל, לקראת הסוף וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, משה מחזק את יהושע לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, מצוות הקהל הוא נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם, והתורה חותמת את חייו של משה במילים לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

בתחילת ספר דברים נזכר משה רבנו בעבר וסוקר את המקומות אשר נכשל בהם כלל ישראל, ובכללם מעשה המרגלים והפחד שנמשך ממנו. אולם ביומו האחרון, בפרשת וילך, כאשר הכניסה לארץ ישראל קרבה ובאה, הוא מפנה את העם אל העתיד. הוא מחזק את האומה בתיבות חִזְקוּ וְאִמְצוּ, מחזק את יהושע בתיבות חֲזַק וֶאֱמָץ, מבטיח להם כי ה' הוא ההולך לפניהם, ומניח להם את התורה ומכונן את מצות הקהל נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם (שם לא, יא), שתמשיך לדבר אל כָּל יִשְׂרָאֵל גם לאחר שמשה עצמו איננו איתנו בגוף.

הדור הראשון עמד על גבול הארץ ואמר בייאוש שאינם יכולים להיכנס. מסרו האחרון של משה לבניהם נאמר בנחישות: אל תיראו. ה' עמכם. תוכלו ללכת קדימה, יהושע ינהיג אתכם ותבואו אל הארץ. בכוח ובביטחון. חִזְקוּ וְאִמְצוּ!