זכות המנין

חז"ל למדו מן המרגלים שמנין הוא עשרה, ובמנין שורה השכינה, כמו שנאמר וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. המרגלים היו בתחלה צדיקים, ואף שחטאו, רצו לחזור בתשובה. אבל חטאם היה ברבים, וגרם לחלול השם שאין מתכפר אפילו לאחר תשובה, יום כיפור, וייסורים, אלא במיתה, וזו הסבה שלא זכו לכפרה בחייהם. כל תפלה במנין היא זכות למרגלים, כי הם לימדו אותנו את הכח של עשרה יהודים. יהי רצון שתפלותינו בצבור יהיו תקון להם ולנו.

II

מצוות ציצית תיקון לחטא המרגלים

פרשת שלח (טו,לח) מסתיימת בפרשת הציצית.

"דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת…". והנה, פתח הכתוב ב"דבר" שהוא לשון קשה וסיים ב"ואמרת" שהוא לשון רכה, מה פשר בשינוי מלשון קשה ללשון רכה? ונראה לי לבאר שמצוות ציצית בא לתקן את חטא המרגלים שקדם בפרשתנו, ולכך פתח בלשון קשה מצד המוסר ותוכחה, אבל סיים "ואמרת" בלשון רכה לקרב ולתת להם תקווה לתיקון, דייקא נמי שהוסיף "אליהם" ובזה בא להדגיש שהדברים ייכנס עמוק לליבם. התקווה לתיקון הוא מצוות ציצית! מצוות ציצית פועלת שבן אדם יזכור את כל מצוות ה' ולא יכשל ב"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ובאמת המרגלים חטאו בשני אלו בלב ובעינים. היו להם הרהורים של נגיעות וכפירה בליבם וזה פעל על עיניהם שהם לא ראו נכון את כל מה שראו בארץ ישראל. והחטא של בני ישראל היה שהאמינו לדברי המרגלים ובזה נעשו שותפים לאותם קלקולים בלב ובעיניים. תיקון העיניים הוא ע"י ההסתכלות הנכונה של "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'" (עיין בהמשך), ועוד "שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד" ועל ידי הראייה מתקנים את הלב ומעמידים את האדם במצב של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – ממש הפך חטא המרגלים! אך בני ישראל הוסיפו עוד חטא על הפשע של המרגלים שעניינו ותיקונו יבואר בהמשך, בעזהי"ת. (ועיין בהמשך מה שהבאנו מהשפת אמת על "דבר… ואמרת“).

רמזי ציצית

"וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת ה׳" (במדבר טו, לט) – מכוח ראיית הציצית נזכר היהודי לשמור את כל המצוות. הציצית מורכבת מקשרים ומגלילות הנקרא בתורה "גדיל" (דברים כב, יב) ובסופם החוטים הפתוחים הנקרא בפרשתינו "ציצית". ישנן דעות שונות המפרשות כיצד הציצית מסמלת את כל התרי"ג (613) מצוות. רש"י מפרש על "וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת ה׳" שהמלה "ציצית" בגימטריא ת"ר (600), ובשילובה עם שמונה חוטים וחמישה קשרים – סה"כ תרי"ג. במשך שנים רבות, בעת התפילה כשכוונתי באותם מילים בעת נשיקת הציצית, עלה בדעתי עוד רעיון לעשות את ההקשר בין הציצית לזכירת כל המצוות.

סוד הקשרים והחוטים הפתוחים

התורה אומרת "וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת ה׳ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם" והתורה חוזרת על עצמה וממשיכה:
"לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְו‍ֹתָ֑י וִֽהְיִיתֶ֥ם קְדשִׁ֖ים לֵאלֹקֵיכֶֽם" (שם פסוק מ). בהתבונני בקשרים (גדיל) עלתה לי לזיכרון המצוות לא תעשה, האיסורים המקשרים ומגבילים אותנו, כדי לכבול את יצרנו: לא תגנוב, לא תחמוד, לא תרצח, לא תחלל שבת. הקשרים מסמלים את כבלי הדין, מזכירים לנו להישאר קשורים שלא נצא מגבול רצון ה׳, …"וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ" – בעצם מתייחס לכל מצוות לא תעשה ומרומז בקשרים. ובאמת איתא בספה"ק שמילת "אסור" משמעו "קשור" כמו "ויאסור את רכבו" או "אסרו חג בעבותים" שהדבר ה"אסור" הוא קשור ולא ניתן לקחתו להנאתנו, לעומת ה"מותר" שהוא מלשון "להתיר את הקשר" כמו מלאכת מתיר בהלכות שבת, שהדבר ה"מותר" הוא "חופשי" שניקח אותו להנאתנו.

לעומת זאת, החוטים הפתוחים (ציצית) הנקראים "ענף" מסמלים את המצוות עשה – "וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם". מצוות עשה מחייבות את היהודי להיות יוזם ולהיות פעיל ופועל לעשות את המצוות כדי להתקרב לה׳. החוטים הזורמים מזכירים לנו להתקדם בצמיחה רוחנית מרוב אהבת ה׳, בעוד הקשרים מעוררים יראת ה׳, גבולות וגדרות התורה שאין לעבור עליהם. האיסורים תמיד מחייבים ובלתי משתנים וברובם הגדול שווים לכל ישראל, בעוד המצוות עשה פתוחות ולא שוות לכל נפש. דוגמא לכך הנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא. לפעמים המצוות עשה מאפשרות חופש פעולה למחויבים בהם. למשל, אדם רשאי לבחור מתי, כמה, וכיצד לתת צדקה. הדואליות הזאת שבמצוות משתקפת בציצית: הקשרים, הקבועים ובלתי נעים, מייצגים את המצוות לא תעשה, בעוד חלק החוטים הפתוחים, המתפרדים והחופשיים לזוז, מייצגים את המצוות עשה.

הרעיון הזה שצץ במוחי וליבי בהסתכלותי מידי יום בציצית כשקראתי פרשת ציצית בקריאת שמע עמד לי למעלה מעשור להתמקד בכוונה לזכור את כל המצוות בעת ראיית ונשיקת הציצית. ברבות השנים שיתפתי מחשבה זו עם אחרים, והיא הדהדה חזק בליבם.

סוד הלבן והתכלת

עד כה לא זכיתי למצוא רעיון זה במקורות, אך עכשיו, לאחר למעלה מעשור, מצאתי רעיון מקביל באופן אחר המוסיף עוד רובד בשפת אמת (תרמ"ז – תרמ"ח) וז"ל: "…והנה כתוב 'דבר… ואמרת…' נראה דהוא משום דציצית אמרו חז"ל ששקולה נגד כל המצות. ונראה דלבן ותכלת הם בחינות מצוות עשה ולא תעשה. וכמו זכור ושמור בשבת דכולל מ"ע ול"ת. ולכן כתיב לשון אמירה ודיבור. וכתיב וזכרתם כו' אח"כ ולא תתורו הוא סור מרע בחינת לא תעשה למען תזכרו כענין שרמזו חז"ל מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה. וב' בחינות אלו אהבה ויראה שניהם מביאים אל הזכירה וע"י זה עצמו שגוברין על היצה"ר ולא תתורו כו' זוכין ללמען תזכרו…". מה גדלה שמחתי כשראיתי שדרכתי על דרך ישרה וסלולה ויש יסוד לרעיון שלי בדברי הרה"ק בעל השפת אמת, אלא שהוא תלה את המצוות עשה – אהבת ה' בלבן, והמצוות לא תעשה – יראת ה' בתכלת, ואני תליתי את המצוות עשה – אהבת ה' בענף והמצוות לא תעשה בקשרים, ואין כאן שום סתירה אלא השלמה ודו"ק.

הציצית כמשל לשילוב מסורה וחידוש

במשך הזמן עלה בדעתי להרחיב את הרעיון להמשך ייחוסנו ומסורתינו – "על כנפי בגדיהם לדורותם…" מורה על המשכיות ייחוסנו ומסורתנו. על פי ההלכה, "הענף", דהיינו חלק החוטים הפתוחים, צריך להיות כפול באורכו מחלק "הגדיל" הקשור. כדי לוודא מידה זו, לוקחים את החוטים הפתוחים ומקפלים אותם על "הגדיל". פרופורציה זו הובילה אותי לסמליות נוספת: "הגדיל" מסמל את מסורתנו המעובר אלינו ללא שינוי מאבותינו, מסבינו, עד לאבותינו שעמדו על הר סיני. ההלכות והמנהגים המסורות לנו מהווים את יסודות תורתנו. ההלכות המקובלות קשורות – כלומר קבועות ובלתי משתנות.

לעומת זאת ניתן לדמיין את "הענף" כסמל "לענפים חדשים" דהיינו שאלות חדשות בהלכה העולות בכל דור כגון טכנולוגיות חדשות, נסיבות חדשות, אתגרי הגלות, וילדי הזמן היוצרות שאלות חדשות. כל דור חייב להתמודד עם שאלות חדשות. למשל, הופעות החשמל ומקררים העלו דיונים הלכתיים בנוגע לשבת. השאלות החדשות הללו אינן מכלל ההלכות הקבועות או "קשורות". הרבנים אינם יכולים לענות על שאלות אלו ללא שום בסיס בתורה המסורה לנו, אלא בדומה לנוהג למדוד את החוטים הפתוחים אל מול הקשרים, כך עליהם למצוא איזה תקדים במסורת "הקשורה" שלנו – כלומר להימדד אל מול "הגדיל" דהיינו המסורה "הקשורה" ובלתי משתנית, ורק לאחר מכן, כפי שמסמלים החוטים הזורמים בחופשיות, לפתור את השאלות בתוספת יצירתיות. לרבנים יש כר רחב מאוד ליצירתיות המרומז בזה ש"הענף" פי שניים מ"הגדיל", אך כל זה אך ורק בתנאי שהם נשארים קשורים בקשר קיימא לדורות בגדרי מסורתנו.

אין זה חשוב כל כך כיצד אנו זוכרים את מצוות ה' בעת ראיית הציצית. מה שחשוב הוא "וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת ה׳…" – שע"י הציצית נזכור את כל מצות ה׳, בכל דרך שיהיה. חז"ל אומרים שמצות הציצית שקולה כנגד כל המצוות. פרשת הציצית חלק מקריאת שמע דהיינו קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות והמטרה היא "…וִֽהְיִיתֶ֥ם קְדשִׁ֖ים לֵאלֹקֵיכֶֽם" שהציצית תביא לידי עשיית המצוות ולקדושה. בעת נשיקת הציצית, אנו נזכרים לא רק בתרי"ג מצות, אלא גם מדוע אנו שומרים אותן, משום אמונתנו בה׳ שהוצאנו ממצרים והתגלה לנו במעמד הר סיני והוא שציוונו לשמור את המצוות, כפי שעתה נבאר.

בחינת חוט המשולש בחוטי הציצית ובשבת

הנה כתוב "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'…" יש כמה הערות: למה נזכר ציצית שלוש פעמים? הרי פשוט שבציצית עסקינן ולמה היה צריך לחזור עוד פעם ועוד פעם שהחוטים על הכנפות נקראים ציצית?

עוד יש להעיר שהמבנה של הפסוקים בפרשתנו דומים להפליא למבנה הפסוקים על שמירת שבת בפרשת כי תשא. שם כתוב "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא, טז-יז). גם שם נזכר שבת שלוש פעמים וגם שם נזכר את העניין "לעשות את השבת לדורותם". מה המשותף בין ציצית לשבת שהוזכרו שלוש פעמים ושיש בהם "עשייה לדורות"?

ונ"ל לבאר שמה שהוזכרו גם ציצית וגם שבת שלוש פעמים בפרשותיהם זה לרמז על השלושה אבות בסוד "החוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב) שע"י עשיית שתי המצוות האלו יש לנו קשר של קיימא עם ה', שהוא קשר חזק שיכול לעמוד לדורות, וכל הדורות מחוברים לה' בסוד חוט משולש שאי אפשר לנתק. וזה העניין "העשייה לדורותם" ליצור שלשלת בלתי נפסקת בין ישראל לדורותיו ובין ה'. וזהו ה"אות" – הסימן הגדול שיש על עם ישראל שמסמן אותם כשייכים לה'. יש את ה"אות" של השבת שקושר אותם בה', ויש את ה"אות" של ציצית של "וראיתם אות"ו וזכרתם את כל מצוות ה'" שאף פעם לא שוכחים את ה' ומצוותיו, על אף אורך הגלות וכל ההרפתקאות שעוברים עלינו מדור דור, תמיד נשארים מקושרים עם ה' וזה האות שעושה הציצית והוא בלתי נשכח בסוד "…וזכרתם…למען תזכרו…". ונראה לי לומר על דרך המליצה "וראיתם אות"ו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם" שתיבת אות"ו פירושו האות שלו – של ה', שנתן לנו את הציצית שנהיה מקושרים אליו ית' כמו שהשבת מקשרת אותנו לה' בסוד "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם".

כשהרצאתי את הרעיונות האלו לגאון הגדול ומח"ס הנודע "שו"ת דעת ישראל", מוהר"ר ישראל שוורץ שליט"א התלהב ושמח על הדברים ומיד הביא סייעתא לדברים ע"פ דברי חז"ל המובאים בדעת זקנים לבעלי התוספות (במדבר טו, לב) וז"ל: "ולמה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית? לפי שבשעה שחלל המקושש את השבת אמר משה לפני הקב"ה: רבון העולמים כתוב בתפילין למען תהיה תורת ה' בפיך וצוית שלא לנשאם בשבת, היה זה נושאן היה נזכר ולא חלל את השבת! אמר הקב"ה: הריני קובע ומצוה להם מצוה אחת שעל ידה יהיו נזכרין מן המצות כמו במצות תפילין ותהיה נוהגת בשבת, וזו היא מצות ציצית". הרי ראיה שציצית הם בבחינת "אות" ממש כמו תפילין, אלא שהם לא רק מותרים אלא ממש מתאחדים ותומכים ב"אות" של שבת. והדברים מאירים וערבים כנתינתן בסיני (ועיין בהמשך).

נשיקת הציצית וראייתם

הזכרנו רבות ענייני ראיית הציצית ונשיקתם שהוא מנהג המקובל בעמנו מדור דור, להחזיק את הציצית בידינו לאורך כל קריאת שמע ולנשק את הציצית בכל אחת משלוש הפעמים שאנו אומרים את המילה "ציצית" בפרשת ציצית. אנו מביטים בציצית כדי לקיים "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" ומקרבים אותם אל פנינו ונושקים אותם. וזה לשון רבותינו בעלי השולחן ערוך המחבר והרמ"א (אורח חיים סימן כד,ד): "יש נוהגין להסתכל בציצית כשמגיעים ל"וראיתם אותו" וליתן אותם על העיניים, ומנהג יפה הוא וחבובי מצוה: הגה – גם נוהגים קצת לנשק הציצית בשעה שרואה בם, והכל הוא חיבוב מצוה".

המקובלים, ובראשם האריז"ל, חזקו והדגישו את החזקת הציצית וההבטה בהם. וז"ל ספר "נגיד ומצוה" לגורי האר"י: "צריך האדם להסתכל בציצית בכל רגע, כמו שאמר הכתוב 'וראיתם אותו וזכרתם…' והוא תועלת גדול אל הנשמה שלא תזדמן חטא לידה, וגם להשיג תועלת גדול…" עכ"ל לענייננו. לאורך הזמן, מנהג זה של הבאת הציצית אל פנינו, ההבטה בהם ונשיקתם, נהיה נחלת כל ישראל. זה דומה לאופן שאנו מנשקים את התורה, ביטוי של אהבה לקדושה, למצוות, ולקרבה להשי"ת.

ובספר ההלכה העממי, האהוב על כל האומה, הקיצור שולחן ערוך, (בסימן יז – הלכות קריאת שמע) כתב: "קֹדֶם קְרִיאַת שְׁמַע כְּשֶׁאוֹמֵר וַהֲבִיאֵנוּ וְכֻו', נוֹטֵל אֶת הַצִּיצִיּוֹת בְּיָדוֹ וְאוֹחֲזָן בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע בְּיַד שְֹמֹאל בֵּין קְמִיצָה לְזֶרֶת כְּנֶגֶד לִבּוֹ, וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לְוַיּאֹמֶר שֶׁהִיא פָּרָשַׁת צִיצִית אוֹחֲזָן גַּם בִּימִינוֹ, וּכְשֶׁאוֹמֵר וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ נוֹשְׁקָן. וְנוֹהֲגִין שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁאוֹמֵר תֵּבַת צִיצִית נוֹשְׁקָן, וְאוֹחֲזָן עַד וְנֶחֱמָדִים לָעַד, שֶׁאָז נוֹשְׁקָן וּמַנִּיחָן מִיָּדָיו".

בואו נבחן זאת לעומק יותר. העיקרון המרכזי בפרשת הציצית הוא ההנחיה "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" – לא להיות מובלים שולל על ידי רגשותינו ותשוקותינו ומפיתויים חזותיים. מנהג נשיקת הציצית מאפשר לנו לשמור באופן יזום ופעיל על עינינו ולבבנו. התורה מורה לנו "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ", לראות את הציצית בעינינו. כאשר אנו מביטים בה שלוש פעמים, אנו זוכים לסגולה לשמירה על עינינו ושליטה על ראייתנו מלשוט. ההבטה בציצית מזכירה לנו את תורתו של הקדוש ברוך הוא ואת מצוותיו, ובכך לא נשוט אחרי עינינו.

כאשר אנו מנשקים אותה, אנו מראים את אהבתנו שבלבבנו כפי שכתוב "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ". אנו מראים את חביבות המצוות, ואת חביבות מצות הציצית בפרט שהיא כנגד כל המצוות גם יחד. הדגמת אהבתנו על ידי החזקת ונשיקת הציצית משמשת כשמירה רוחנית, המסייעת לנו להחזיק באמונתנו ולא לשוט אחרי לבבנו. מנהג פשוט זה הוא גם יפה וגם עמוק. הוא יזום, מגן, ומקיים את הפקודה "וּרְאִיתֶ֣ם אֹתוֹ". אנו חוזרים עליו שלוש פעמים בכל בוקר. שלוש פעמים יוצר חזקה, חוט המשולש שאינו מתנתק, שמחזק אותנו לכל היום. כעת אנו יכולים להמשיך בשאר היום שלנו עם ההגנה הזו, שבאה לאחר קריאת שמע, הצהרת האמונה היומית שלנו. נשיקת הציצית, מנהג יפה שנובע מציווי התורה "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ", שיש סודות עמוקים מוטבעים בו. יהי רצון שנזכה לממש את כל הכוחות של הסגולות הגדולות של מצות הציצית השקולה כנגד כל המצוות, אמן.

בציצית מתאחדים זכירת יציאת מצרים עם זכירת מעמד הר סיני

לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (דברים טז, ג)

לקיים הלכה זו, חז"ל קבעו שנקרא פרשת ציצית פעמיים בכל יום כחלק ממצוות מקריאת שמע שעניינו קבלת עול מלכותו ית' ומצוותיו, ואין קבלת עול מלכות שמים בשלמות בלי זכירת יציאת מצרים, כפי שנבאר. פרשת ציצית מסתיימת בדברים אלו: "אֲנִי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים אֲנִי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם". דברים אלו מזכירים את פתיחת עשרת הדיברות, יסוד האמונה שלנו:
"אָנֹכִי ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם…"

זכירת יצ"מ וזכירת מעמד הר סיני קשורים זה בזה

ואכן זכירת מעמד הר סיני הוא גם מצוה מהתורה.

רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ׃ י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י ה׳ אֱ-לֹהֶ֘יךָ֮ בְּחֹרֵב֒ (דברים ד, ט–י) זוהי מצוות זכירת מעמד הר סיני. הרמב"ן מונה אותה כאחת מהרמ"ח מצוות עשה, ואע"פ שהרמב"ם לא מנאה במניין המצוות שלו, מ"מ גם הוא סובר שהוא חיוב גמור כדכתב באגרת תימן, עיי"ש.

באמת, יציאת מצרים היא הראשית ושורש לקבלת עול מלכות שמים, ומצוות זכירת יצ"מ מזכירה לנו שהקב"ה הוציאנו מעבדות לחרות כדי להיות עמו, דהיינו להיות עבדיו ית' תחת שהיינו עבדי פרעה במצרים, ותמיד נזכור ונכיר בנוכחות מלכותו ית' בעולם ועולו ית' שעלינו.

גמר קבלת עול מלכות שמים היה במעמד הר סיני בהמשך ליציאת מצרים כדברי חז"ל: "…לפי שנא' אנכי ה' אלקיך משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה. אמרו לו עבדיו: גזור עליהם גזרות. אמר להם כשיקבלו את מלכותי אגזור עליהם, שאם מלכותי לא יקבלו גזרותי לא יקבלו. כך אמר המקום לישראל: אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך… אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים? אמרו לו: כן! וכשם שקבלתם מלכותי, קבלו גזרותי! לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (מכילתא פרשת בחדש פרשה ו). יוצא איפוא שזכירת יצ"מ מחברת אותנו ליסוד ושורש קבלת עומ"ש וזכירת מעמד הר סיני מחברת אותנו לגמר וההוצאה לפועל של קבלת עומ"ש.

מצוות ציצית כוללת את כח מעמד הר סיני

והנה, שני הדיברות הראשונות, "אנכי ה׳" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים", נשמעו ישירות מפי הגבורה. אך לא רק שמענו את קולו ית', אלא גם ראינו אותן, שנאמר: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" (שמות כ, טו). חלק מחובתנו במצוות ציצית, בנוסף לזכירת המצוות, הוא הציווי "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ". הרמב"ן מפרש שזהו התבוננות בשכינה דרך ההסתכלות בחוט התכלת. בהתבוננות בציצית ובמשמעותה, אנו חווים מפגש עם גילוי השכינה כפי שהיה במעמד הר סיני.

איחוד שתי הזכירות

ונלענ"ד שבסיום פרשת ציצית יש לנו הזדמנות לקיים, לא רק אחת, אלא שתי מצוות זכירה: זכירת יציאת מצרים וזכירת מעמד הר סיני. קריאת שמע פותחת בקבלת עול מלכות שמים "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹקֵינוּ ה׳ אֶחָד" ומסתיימת ב"וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים לֵאלֹקֵיכֶם". ההתקדמות זו מובילה אותנו לקרבה להקב"ה, ע"י ההתבוננות במצוות זכירת יצ"מ וזכירת מעמד הר סיני המיוצגות בציצית. כשאנו קוראים "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ", אנו מתקרבים לשכינה, וכשאנו מסיימים "אֲנִי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם – אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", אנו יכולים לדמיין את מעמד הר סיני, בנוסף לזכירת יצ"מ, כשאבותינו ראו בעיניהם את דברי הקב"ה "אָנֹכִי ה׳ אֱלֹקֶיךָ – אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". בכך אנו מקיימים את מצוות עשה דאורייתא של זכירת מעמד הר סיני, הקשורה למצווה זו של זכירת יציאת מצרים.

זכירת יציאת מצרים תיקון לחטא שהוסיפו בני ישראל לחטא המרגלים

וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כׇּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ׃ 

וְלָמָ֣ה ה׳ מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה׃

(במדבר יד, ב-ג)

וַיֹּ֤אמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַד־אָ֥נָה יְנַאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד־אָ֙נָה֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ׃

(שם יד, יא)

כתבנו לעיל שמעבר לזה שבני ישראל היו שותפים בפגם הלב והעיניים של המרגלים במה שקיבלו והאמינו לדברי המרגלים שנאמרו מתוך אותם פגמים, הם הוסיפו חטא על אותו במה שנפלו במורך הלב באופן כפול עד כדי כך שגם חששו מלהיכנס אל ארץ ישראל ואף גמרו אומר לשוב למצרים. ונראה לי לומר לענ"ד שזה מרומז בטעם הנדיר "מרכא כפולה" בתיבת "טוב" בפסוק "הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה" שהמורך הכפול גרם להם להיות כפויי טובה באופן כפול שלא רק מאסו בטוב ארץ חמדה, אלא גם כפרו בטובה של יציאת מצרים. על כך אומר ה׳ למשה: "וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ" הכולל גם ניסי יציאת מצרים וגם היה בהם די לתת לבני ישראל את האמונה בה' להנחילם את הארץ. חסרון זה באמונה דורש תשובה שלמה ואופן של תיקון.

פרשת ציצית, שהיא כולה פרשה לחיזוק האמונה, מסתיימת במצוות זכירת יציאת מצרים – ״אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה׳ אלקיכם״, שהשי"ת מצוה אותנו "קבלו עול מלכות שמים עליכם בשביל שפדיתי אתכם עם כל האותות, ניסים, נפלאות, וטובות אשר עשיתי עמכם, המנויים בפיוט "דיינו" שאנו שרים בליל הסדר שתחילתם הטובות של ניסי יציאת מצרים וסופם "והכניסנו לארץ ישראל" כהמשך ישיר מיציאת מצרים, ובסוף עוד יגיע ל"ובנה לנו את בית הבחירה" בב"א!

זכירת יצ"מ היא אוצר יקר ערך

מהותה ותכליתה של מצוות זכירת יציאת מצרים היא להעמיק את אמונתנו בהקב"ה ולהביאנו להכרת הטוב על כל אשר הוא עושה עמנו. זוהי גם הסיבה שאנו מצווים לסמוך גאולה לתפילה, לקשור את ברכת הגאולה לתפילתנו. בהכרה שהקב"ה גאלנו, אנו מודעים לחסדו התמידי ולהשגחתו הפרטית. הכרה זו מעוררת שבח והודאה, המאפשרים לנו לעמוד לפני הקב"ה בתפילה בלב מלא אמונה והודיה, ולהכריז:
"בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ…" ולסיים את שמונה עשרה בידיעה שהוא שגאלנו ממצרים ממשיך לגאול ולפרנס אותנו בכל יום, ויגאלנו גאולה שלמה בב“א!

מהרא״ל צינץ

פרשת שלח

נאמר בפרשת ציצית: דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת. רבינו המהרא"ל מציין שכידוע, "דיבור" הוא לשון קשה, ו"אמירה" היא לשון רכה, ויש להבין מדוע פתח הפסוק בלשון "דיבור" – דַּבֵּ֞ר! וסיים בלשון "אמירה" – וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם?

רבותינו בעלי התוספות במסכת בבא בתרא (עד, א ד"ה פסקי), דנו בשאלה אם עושים למתים ציצית. והתוס' מביאים ראיה מהממעשה שסיפר רבה בר בר חנה (מתורגם): אמר לי (טייעא–סוחר ישמעאלי): בוא והראה לך מתי מדבר (יוצאי מצרים שמתו במדבר). הלכתי, ראיתים והיו נדמים כמי ששתו יין ופניהם מאירות, ושכבו על גבם, והיתה זקופה ברכו של אחד מהם, ו(היתה הרגל כה גדולה עד ש)עבר הסוחר תחת ברכו כשהוא רוכב על גמל ורומח זקוף בידו, ולא נגע בו. חתכתי כנף אחת של תכלת מאחד מהם, ולא עלה בידינו ללכת משם. אמר לי (הטייעא): אולי לקחת כלום מהם? החזירה!, שמסורת היא, שמי שלוקח כלום מהם לא עולה בידו ללכת. הלכתי והחזרתיה, ואחר כך עלה בידינו ללכת. כשבאתי לפני החכמים, אמרו לי: כל אבא – חמרא, וכל בר בר חנה – סיכסא! למאי הלכתא (לצורך איזו הלכה) עשית כך? (ודאי כדי) לדעת אם (עשו במדבר את הציצית) כבית שמאי אי כבית הלל? (שנחלקו במנין החוטים ובאורכם), איבעי לך לספור חוטין ולספור חוליות! (גם מבלי לקחת משם את הכנף). ומכאן ראיה שמתים לובשים ציצית.

אך התוס' דחו את הראיה שיתכן שמתים לא לובשים ציצית, אלא שמתי המדבר היו נכנסים לקברם בחייהם, כפי שאומר המדרש: שכל ערב תשעה באב היו הולכין כשהן חיים לתוך קבריהם והיה בת קול יוצאת ואומרת הבדלו החיים מן המתים, ומי שלא קם נשאר בקברו ולכן היתה להם ציצית גם לאחר מיתתם.

לפי דברי התוס' הללו מבאר רבינו: פרשת ציצית נאמרה אחרי הגזירה שנגזרה בחטא המרגלים: שישארו במדבר ארבעים שנה ושם ימותו כולם. ועל כל כך רומזת התורה שאמנם מצד אחד הגזירה הזו היא "דיבור" קשה, שימותו במדבר ולא ייכנסו לארץ, אולם מצד שני יש כאן "ואמרת", אמירה רכה, שצורת הפטירה שלהם תהיה שהם ייכנסו לקבריהם בעודם חיים, ועל ידי כך הם ייזכו למעלה ייחודית, שהם "יעשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם"! לתמיד! משום שימשיכו לקיים את מצות ציצית גם לאחר פטירתם, לדורות עולם! זוהי "האמירה", הצד הרך של מיתתם במדבר.

מסיים רבינו שדבר זה נרמז כאן בפסוק שכן אם נקח את המילים "ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם" נמצא שסופי התיבות הם אותיות "למתים". דהיינו שגם למתים במדבר תהיה מצוות ציצית.

כך מנחמים יהודים אוהבי מצוות!