וזה ונקדשתי בתוך בני ישראל. קדושת ה' מתגלה בתוך כלל ישראל על ידי איחוד הקדושה שכבר קיימת בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל, וזה כאשר מתכנסים יחד למנין באהבה, זהו תלמיד של המהרא"ל צינץ, שהיארצייט שלו חל ב-ג' אייר. ויה"ר שלנשמה של המהרא"ל צינץ, רבנו אריה לייב בן משה, תהיה עלייה.

III

עניין מצוות לקט שכחה ופאה בפרשת המועדים

בְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י ה' אֱ-לֹהֵיכֶֽם (ויקרא כג, כב).

בפרשת אמור יש את פרשת המועדים הכוללת את השלש רגלים, ראש השנה, ויום הכיפורים. מעבר לקריאת פרשה זו כחלק מפרשת אמור שקוראים פעם בשנה, פרשת המועדים שבתוך פרשת אמור היא הקריאה לכמה מהמועדים. פרשת המועדים פותחת עם חג הפסח, וממשיכה לימי העומר, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, וימי הסוכות. אך לאחר חג השבועות, לפני ראש השנה, יש את הפסוק הנ"ל על מצוות לקט, שכחה ופאה שלכאורה אין זה מקומו, וזה משני טעמים:

א) זה לא מהלכות המועדים.

ב) המצווה הזו נאמרה ממש בפרשה הקודמת, אז למה לחזור עליה כאן.

המפרשים עמדו על שאלה זו, ואני אביא שניים מהראשונים הקדמונים כדי לשפוך אור על שאלה זו.

רש״י בד"ה "ובקצרכם" – "חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אבדימי ברבי יוסף מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו".

האבן עזרא בד"ה ״ובקצרכם את קציר ארצכם״ – פעם שנית, כי חג שבועות בכורי קציר חטים, הזהיר שלא תשכח מה שצויתיך לעשות בימים ההם.

הצטלבות לקט שכחה ופאה חג השבועות ומגילת רות

דברי האבן עזרא מובנים היטב, אך לפי רש"י, ודברי רבי אבדימי שהביא, עדיין יש לתמוה, שהרי היה אפשר להכניס את הפסוק הזה של הציווי של לקט שכחה ופאה בכל מקום בפרשת המועדים, ולמה התורה בחרה להכניס את זה דווקא לאחר חג השבועות?

והנה כשהתבוננתי בפסוק נזכרתי בספר רות שכל הספר סובב על החסדים שבועז גמל לרות על ידי המצוות האלה של לקט שכחה ופאה שהייתה גם עניה וגם גיורת, כנזכר בפסוק, שבסופו של דבר בנה את מלכות בית דוד. יש הרבה לדרוש על עומק פנימיות העניין שע"י חסד זוכים לבניין המלכות, אבל לעת עתה נתבונן בהקשר של העיתוי כדברי אבן עזרא. רות התחילה את המסע שלה ליהדות ולעם ישראל וחזרה עם נעמי "בתחילת קציר שעורים" (רות א, כב) שפירש רש"י שזה קצירת העומר וכידוע ימי העומר הם ההכנה לקבלת התורה בחג השבועות. ובאמת מתן תורה שבאותו דור של יציאת מצרים היה בבחינת גירות ממש, כדאיתא במסכת יבמות, ממש כמו שרות התגיירה.

כידוע שמואל הנביא כתב את ספר רות להודיע חשיבות ייחוס דוד המלך, ובאמת ההילולא של דוד המלך בחג השבועות. ועיין בשפת אמת לחג השבועות שמוסיף רעיון נפלא שספר רות הוא כנגד קבלת תורה שבעל פה שדווקא מכוח תורה שבעל פה אנחנו דורשים "עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית" וזה כל ההכשר של בית דוד לבוא בקהל ה' ולהיות ראוי למלכות.

עומק עניין "פלוני אלמוני"

והנה ע"פ דברינו ודבריו הק' של השפ"א עלה בדעתי על מש"כ ויאמר הגֹאל לא אוכל לגאל־לי פֶן־אשחית את־נחלתי גאל־לך אתה֙ את־גאלתי כי לא־אוכל לגאל׃ (רות ד, ו).

רש״י ד"ה פן אשחית את נחלתי – "זרעי, כמו: 'נחלת ה' בנים'; לתת פגם בזרעי, שנאמר: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" וטעה בעמוני – ולא עמונית מואבי – ולא מואבית".

אפשר לומר מפני ש"פלוני אלמוני" חשש כל כך על שמו ושם משפחתו שלא יהי׳ שום "פגם" בעיני הבריות בגלל הנישואין עם גיורת מואבית, ולא קיבל עליו באמונה שלמה את הפסק של השופט הצדיק ובית דינו, שהם הם כוח תושבע"פ, נענש מדה כנגד מדה, ונשתקע שמו ושם משפחתו לגמרי וידוע לנצח כ"פלוני אלמוני" והתקיים בו באופן מדויק מה שאמרו חז"ל "הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו" (עירובין יג, ב), הוא רצה להתכבד בשמו ונשתקע שמו.

בועז רק ביקש להקים שם למחלון ובזה זכה לשם טוב לנצח

בניגוד גמור ל"פלוני אלמוני" בועז לא הביט להגדלת שמו אלא דווקא להקים שם למחלון, שהיה בעלה של רות, שמת ללא יורש להמשיך את שמו ושם משפחתו, ככתוב: "וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה להקם שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם" (רות ד, י). בועז רק רצה להקים שם למחלון ואפילו מעשה אציל זה היה מוכן לתת ל"פלוני אלמוני" לעשות במקומו, אם היה רק רוצה. זקני העיר בראותם את חוסר ה"אנוכיות" של בועז לברוח מהכבוד ורק לתת שם וכבוד לאחרים ברכוהו בזה הלשון "יתן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם" (רות ד, יא). מעבר לכל דברי חז"ל והמפרשים על מה שזקני העיר שכולם היו משבט יהודה הקדימו את רחל ללאה נ"ל להוסיף שהזקנים רמזו לבועז שהוא ממש בבחינת רחל שהייתה מוכנה למסור את עצמה וכל חלקה בכלל ישראל ומסרה את הסימנים ללאה כדי לא לביישה, וכך בועז רק התכווין לטובת שם מחלון והיה מוכן "לכבד" את "פלוני אלמוני" במעשה אציל זה, וכמו שרחל זכתה ע"י מעשיה האצילים להיות "עקרת הבית" כך בועז שברח מהגדלת שמו יזכה ל"וקרא שם בבית לחם" ופירש"י – יגדל שמך (ועיין בסוף המאמר).

דברי המהר"ל על ההקשר בין לקט שכחה ופאה לקרבנות

עתה נחזור ונעיין בדברי רש"י לאור מה שכתבנו לעיל. ונקדים בזה מה שכתב רבינו המהר"ל מפראג בספרו גור אריה על רש"י לבאר למה דווקא לקט שכחה ופאה נחשבים כאילו בנה בית מקדש והקריב את כל קרבנותיו בו. כל מעשה חסד עושה נחת רוח להשי"ת, אבל בזה שהשי"ת הוא ציווה לעשות את זה באופן הזה דווקא של לקט שכחה ופאה שציווה על פרטי המעשה לא רק על הצדקה בכללות, כל פרטי  העשייה כולו על פי ציווי השי"ת לכך נחשב קרבן שהוא כליל להי"ת. דברי המהר"ל שופכים אור על העניין למה לקט שכחה ופאה נחשבים כמו קרבן להשי"ת, אבל עדיין הניח לנו מקום להתגדר בו למה זה כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו כל קרבנותיו בתוכו.

עניין "כאילו בנה בית המקדש"

ונ"ל ע"פ דברי חז"ל "אמר עולא אין ירושלים נפדה אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (שבת קלט, א) דברים אלו שגאולה ובניין ירושלים תלויים בצדקה וחסד נמצאים לרוב בדברי חז"ל. והנה, ירושלים הוא מקום המקדש ומקום מלכות בית דוד שתלויים זה בזה כידוע, וכל זה מכוח מתן תורה בשבועות שע"י זה ירדה השכינה שהיא מלכות ה' לארץ ומכוח זה יש לנו מלכות בית דוד ובית מקדשינו.

ודבריו של רב אבדימי ברבי יוסף התקיימו בבועז שנתן לקט שכחה ופאה כראוי לרות שממש הייתה בגדר "לעני ולגר" ועי"ז זכה למלכות ע"י נכדו דוד המלך ולבנות בית המקדש הראשון על ידי נכדו, שלמה המלך, ובאמת בזה דווקא זכה ל"הגדלת שמו לנצח" שעמודי המקדש נקראים "יכין ובועז" וכן יהיה בבניין בית המקדש השלישי והנצחי ע"י זרע זרעו מלך המשיח שיבוא בב"א.

IV

חידוש למאי הוזכר מצוות הנרות ליד שלוש רגלים

בתוה"ק בפרשתינו צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל (כד, ב).

וברש"י ד"ה צו את בני ישראל "זו פרשת מצוות הנרות ופרשת ואתה תצווה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן, לפרש צורך המנורה". ותמוה למאי הובא לכאן פרשת הנרות, ואין זה מן הענין של פרשתינו.

ובפסוק ג' "מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר לפני ה' תמיד, חוקת עולם לדורותיכם." וברש"י "ורבותינו דרשו על נר המערבי שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל שנותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים.

הנס במשכן ובמקדש הוא הנר הדולק לעולם

ויעויין בגמ' (שבת כב, ב) "אמר רב ששת מחוץ לפרוכת העדת יערוך, וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק". הנס הגלוי במנורה במשכן במדבר, וכמו כן בבית המקדש, שבזה מראה הקב"ה לכל העולם, שנר מערבי זה הוא נר התמיד שלעולם לא כבה כי השכינה תמיד שרויה בכלל ישראל.

וכן כאן יש לתמוה, מה הקשר לפרשת המועדים? לעניות דעתי, זה ממש המשך ענין המועדים! בפסח מרגישים את גאולת ה', בחג הסוכות את ההגנה של ענני הכבוד, וכך בכל שנה בכל דור ודור. אבל איך נוכל להרגיש את הגנת השכינה תמיד ולא רק לפרקים? זה ע"י הנר המערבי.

האות שהשראת השכינה איתנו מאז ועד עולם

למותר לציין, שבימים טרופים אלו, דווקא עתה, זה העת לומר זאת, "מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותה אהרון מערב עד בוקר." לומר לנו שיש ההגנה על כלל ישראל ע"י השכינה שנמצאת איתנו תמיד ומשגיחה עלינו תמיד, אולי זה לא בנגלה כמו בחג הסוכות והענני כבוד של דור המדבר, אבל היא קיימת לדורי דורות, בין אם בית המקדש קיים או לא, ה' רוצה שנדע שהשכינה שורה בישראל תמיד.

ויה"ר שבזכות בעל ההילולא רבינו המהרא"ל צינץ זיעוכי"א, יעמוד לכל ישראל, ובזכות עיסוקנו בדבריו ופרסומו לרבבות עמך ישראל, יעמוד לנו ולזרעינו עד עולם, שנחוש ונראה את השראת השכינה בכל צעד ושעל, ויכירו וידעו כל באי עולם, כי לה' המלוכה, ולעמו ישראל יבוא תשועה ופורקן, ונזכה תיכף ומיד לביאת גואלנו משיחנו רוח אפינו, אמן.

מהרא"ל  צינץ

ספירת העומר סגולה לגאולה!

המצוה הנשגבה של ספירת העומר, מקומה בפרשתינו. הפסוק מצוה ואומר: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: וביארו חז"ל במדרש רבה: "תני רבי חייא: שבע שבתות תמימת תהיינה, אימתי הן תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. רבי חייא מבאר לנו שהכוונה במצוות "תמימות" היא, שעלינו לעשות את רצון ה'. הבה נבין יחדיו את הענין המיוחד שיש בימים אלו "לעשות רצונו של מקום".

נקדים שתי שאלות:

א. נאמר בגמרא 'אילו שמרו ישראל שתי שבתות, מיד נגאלים'. ולמה דווקא "שתי שבתות"?

ב. ישנה סתירה בפסוקים: מצד אחד נאמר לספור שבעה שבועות שהם בסך הכל ארבעים ותשעה יום. ומצד שני נאמר בפסוק "תספרו חמישים יום", והקושיא ידועה, למה נאמר חמישים, הרי יש רק מ"ט יום?

אומר רבינו המהרא"ל שיש כלל בכל מצוות התורה, שאנו עושים את המעשה שלנו, והקב"ה עושה שהמצווה פועלת בשמים תיקונים גדולים ועצומים, הרבה מעבר למה שאנחנו מבינים. וכך גם בספירת העומר, אנחנו בארבעים ותשעת ימי הספירה מתעלים ומתקדשים רק במ"ט שערי בינה, כי את השער החמישים איננו יכולים בעצמנו להשיג, ולכן אנו סופרים רק "שבעה שבועות".

אך אם אנו נעשה את תפקידנו היטב ונתעלה בארבעים ותשעת ימי הספירה, אזי הקב"ה יביא אותנו ממילא לשער החמישים אפילו שהוא למעלה מהשגתנו. ולכן הפסוק אומר "חמישים יום" כי נקבל מה' במתנה להגיע לשער החמישים, וזה דבר עצום! ששער החמישים הוא שער הגאולה! שכמו שבשנת החמישים שנת היובל נגאלים כל העבדים והשדות, כך כאשר הקב"ה יגיענו לשער החמישים, שהוא בבחינת יובל, נזכה לגאולה השלימה.

יישבנו את הסתירה. אנו סופרים ארבעים ותשעה, והקב"ה נותן מתנה את החמישים. ומה הכוונה אילו ישראל משמרים שתי שבתות? שתי השבתות הם פסח ושבועות. על פסח נאמר "ממחרת השבת". ועל שבועות נאמר "ממחרת השבת השביעית". אילו ישמרו ישראל את הזמן שבין פסח לשבועות בקיום הספירה בשלימות, מיד הם זוכים לשער החמישים ונגאלים!

ספירת העומר מסוגלת לקבל במתנה את הגאולה, אך בתנאי שאנו נעשה את המוטל עלינו לקבל עלינו תורה ומצוות בלב שלם, וכך ניכנס למ"ט השערים. ולכן הקב"ה אב הרחמן מזהיר אותנו: "תמימות תהיינה" תקיימו את מצות הספירה בתמימות, בעשיית רצונו של מקום, כדי שלא תאבדו שום יום מהארבעים ותשעה, וע"י כך תשיגו את שער החמישים, את הגאולה!